פסק דין עקרוני: תביעה להכרה במיקרוטראומה נדחתה בבית הדין לעבודה

פסק דין עקרוני שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מבהיר את גבולות תורת המיקרוטראומה ומדגיש את הסטנדרטים המחמירים להכרה בפגיעות עבודה. התובע, אברהם דייב רובין, ששימש כאלונקאי בבית החולים שמיר (אסף הרופא), טען לפגיעות בכתף שמאל ובגב שנגרמו לו במהלך עבודתו. בית הדין דחה את התביעה וקבע כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענותיו.

העובדות המרכזיות

התובע טען כי במשך 12 שנים בתפקידו כאלונקאי, הוא ביצע פעולות פיזיות חוזרות ונשנות, כולל הרמת חולים כבדי משקל ושינועם למחלקות השונות, תחת תנאים קשים וללא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לטענתו, פעילות זו גרמה לנזקים גופניים מצטברים, אותם ביקש להכיר כ"תאונת עבודה" על פי תורת המיקרוטראומה.

הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, טען מנגד כי עבודתו של התובע הייתה מגוונת וכללה משימות שונות, מהן רבות שאינן פיזיות או מונוטוניות, ולכן אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים להכרה כמיקרוטראומה.

עקרונות המיקרוטראומה

בית הדין בחן את הטענות בהתאם להלכות המשפטיות הנוגעות למיקרוטראומה. תורת המיקרוטראומה מתייחסת לפגיעות זעירות חוזרות ונשנות המתרחשות במהלך העבודה וגורמות לנזק מצטבר.

על מנת שתוכר עילת מיקרוטראומה, נדרש להוכיח:

1. רצף ותכיפות – תנועות דומות במהותן, החוזרות על עצמן לאורך פרקי זמן משמעותיים, תוך יצירת תבנית עבודה קבועה.
2. סיבתיות רפואית – קשר ישיר בין התנועות לבין הפגיעה הרפואית הנטענת.

הממצאים והמסקנות

במסגרת הדיון, התברר כי:

• התובע ביצע בממוצע 15–18 קריאות במשמרת, כל 25 דקות. למרות טענותיו לפעולות אינטנסיביות חוזרות ונשנות, נמצא כי בפועל חלק מהקריאות לא דרשו שינוע חולים אלא כללו גם העברות ציוד ובדיקות.
• חלק ניכר מהחולים התיישבו בכוחות עצמם בכיסאות גלגלים, ולעיתים תהליך ההרמה התבצע בעזרת צוות נוסף.
• השינוע כלל סוגים שונים של מטלות: דחיפת מיטות, שימוש באלונקות וכיסאות גלגלים, ללא אחידות בתנועות ובמאמץ.

עדויות סותרות והגזמה בטענות:
בית הדין התרשם כי התובע הפריז בתיאור היקף ותנאי עבודתו. לדוגמה, בעוד שהתובע טען שהפעולות התבצעו כל 10–15 דקות, נמצא שהיו הפסקות ממושכות בין הקריאות.

תנאי העבודה:
אף שהתובע טען כי הציוד היה תקול ברובו, עדות המעסיק העלתה כי מדובר במקרים חריגים ולא בשגרה יומיומית.

אי התאמה לעקרונות המיקרוטראומה:
נקבע כי פעולותיו של התובע אינן עונות על דרישות הרצף והתכיפות הדרושות להכרה כמיקרוטראומה. כמו כן, לא הוכח קשר ישיר בין הפגיעות הנטענות לתנאי עבודתו.

פסק הדין

בית הדין דחה את התביעה בנימוק שאין להרחיב את גבולות תורת המיקרוטראומה מעבר למקרים שהוכרו בעבר. השופט דורון יפת ונציגת הציבור אידה שפירא קבעו כי עבודתו של התובע הייתה מגוונת ולא מונוטונית, ולכן לא התקיימה תשתית עובדתית מספקת להכרה בפגיעותיו כתוצאה ממיקרוטראומה.

החלטה:
התביעה נדחתה, וכל צד יישא בהוצאותיו. לתובע ניתנה זכות לערער לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

משמעות הפסיקה

פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות ביסוס תביעות לפגיעות עבודה על עובדות מדויקות ותשתית משפטית ורפואית מוצקה. הוא מדגיש את ההבחנה בין עבודה פיזית מאומצת לבין פגיעות המוכרות כמיקרוטראומה, תוך הצבת רף גבוה להכרה בתביעות מסוג זה.

מסקנה:
פסק הדין מדגיש את הצורך בתיעוד מפורט של תנאי העבודה ואתגרים בעבודות פיזיות, ואת חשיבותם של ייעוץ משפטי וראיות רפואיות מתאימות בעת הגשת תביעות דומות.