בית הדין בהחלטה דרמטית כנגד אח שמסרב לביצוע חליצה ויבום

המקרה המדובר התקיים בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, בראשות הדיינים הרב אברהם מייזלס (אב"ד), הרב בנימין לסרי והרב נחמיה נשר. מדובר באלמנה שפנתה לבית הדין בבקשה לקיים את מצוות החליצה לאחר שבעלה נפטר ללא ילדים. אולם, התהליך הסתבך עקב סירובו של אביו של המנוח (אבי היבם) לאפשר לבנו לבצע את ההליך, תוך שהוא מציב תנאים דרקוניים.

בתחילה, דרש האב לקבל לידיו את כל ירושת בנו כתנאי להסכמתו. אף על פי שהאלמנה הסכימה לדרישה וויתרה על כל חלקה בעיזבון, האב לא הסתפק בכך והוסיף טענות חדשות כדי לעכב את ההליך. בית הדין קבע כי סירובו נובע ממניעים אישיים, כנראה על רקע היסטוריה משפחתית קשה שקשורה ליחסיו עם בנו המנוח, דבר שהותיר את האלמנה בעגינותה.

מהלך המשפט: מאמצים ופתרונות יצירתיים
לאורך ההליך, בית הדין נקט במספר ניסיונות גישור ופתרונות יצירתיים במטרה לשחרר את האלמנה. בין היתר, ניסו הדיינים ליצור קשר ישיר עם היבם כדי לאפשר לו לבצע את החליצה ללא ידיעת אביו. אולם, האב גילה את היוזמה, איים על בנו לנתקו מבחינה כלכלית ואף מירושתו, וכתוצאה מכך נמנע ההליך.

בדיונים המשפטיים, הדיינים הבהירו לאב כי הוא מפר החלטות שיפוטיות ומונע במעשיו את חירותה של האלמנה. הם הזהירו אותו כי בית הדין ישתמש בסמכויותיו להטיל סנקציות, אך המאמצים לשכנעו לחדול ממעשיו לא צלחו.

פסק הדין: הטלת סנקציות כספיות ועקרונות משפטיים
בפסק הדין, הדיינים החליטו להטיל סנקציות כספיות כבדות על האב, בסך 1,000 ש"ח לכל יום עבודה (5,000 ש"ח לשבוע), עד אשר יתחייב לאפשר לבנו לבצע את החליצה. הדיינים נימקו את החלטתם בחומרת הנזק הנגרם לאלמנה ובעובדה שהאב הוא הגורם הישיר למניעת ההליך.

הדיינים הדגישו את סמכותם להטיל סנקציות גם על צדדים חיצוניים להליך, בהתאם לפסיקה המוכרת במשפט הישראלי. הם ציטטו את "הלכת מוניות הדר לוד", המאפשרת הטלת סנקציות על צד שלישי המפר צווים שיפוטיים, וכן את פסיקות בית המשפט העליון בנוגע לכפיית ציות באמצעות פקודת בזיון בית המשפט.

וכך לשון בית הדין:

חובה על בית הדין לעשות כל אשר בידו בהתאם להלכה והחוק כדי להפסיק את הפרת החלטת בית הדין מיום 17.12.2023, על ידי הנתבע המונע מבנו היבם להשתתף בהליך עריכת החליצה לשם התרת אלמנת בנו המנוח התובעת (היבמה), ובמטרה לשחררה מכבלי העיגון, ולאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:  

• בית הדין מטיל על מר ג' א' (אבי היבם) קנס לטובת אוצר המדינה, מהיום על כל יום עבודה של בית הדין (חמישה ימי עבודה בשבוע) בסך 1,000 ש"ח, המסתכם בכל שבוע בסך של 5,000 ש"ח, עד אשר בית הדין יאשר בהחלטתו כי הנתבע אכן מתחייב בהודעה כתובה לבית הדין כי הוא מסכים ללא כל תנאי וסייג לקיום עריכת החליצה על ידי בנו היבם, במועד שיקבע בית הדין ובהתאם להוראותיו.

• על המזכירות להעביר בדחיפות החלטה זו לידי הגורם המטפל בהנהלת בתי הדין מול המרכז לגביית קנסות לשם יישום החלטה זו בהקדם האפשרי, וגביית הקנסות בעניין זה תהיה מיידית.

• בהתאם לקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), יש להעביר עותק מהחלטה זו לידיעת כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון.

• לשם כך, על המזכירות לשלוח עותק מהחלטה זו אל לשכת מנהל בתי הדין ולצרף לה עותק מהחלטת בית הדין מיום 17.12.2023 ומהפרוטוקול ומיום 28.12.2023, על מנת שיעבירו את כל המסמכים האמורים אל כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון.

• בית הדין מבהיר ומתרה כבר עתה בנתבע, כי היה ויתברר כי גם סנקציות כספיות אלה של קנסות לא מביאות אותו להפסיק את הפרותיו ומניעה מהיבם לציית להחלטות בית הדין, בית הדין ישקול לעבור לשלב הבא של הטלת מאסר על הנתבע.

משמעות ערכית ומשפטית
פסק הדין אינו רק הכרעה ספציפית, אלא גם הצהרה רחבה על מחויבות בתי הדין הרבניים לשחרור עגונות ולשמירה על זכויותיהן הבסיסיות. הדיינים הראו נחישות להשתמש בכל הכלים המשפטיים שברשותם כדי להבטיח את מילוי החלטותיהם, כולל הטלת סנקציות על צדדים חיצוניים.

ההליך מדגיש את המורכבות שבין דיני המשפחה, ההלכה והמשפט האזרחי, ומציב דוגמה לנחישות בית הדין להתמודד עם סיטואציות מורכבות המערבות אינטרסים אישיים ומשפחתיים. פסק הדין עשוי לשמש תקדים במקרים נוספים בהם צדדים חיצוניים מפריעים לקיום צווים שיפוטיים.

יבום וחליצה: מה הם וכיצד הם משפיעים על מעגל החיים?
יבום וחליצה הם שני מושגים הלכתיים עתיקי יומין, המעוגנים במצוות התורה, אשר מטרתם להתמודד עם מצבים משפחתיים מורכבים בהם אדם נפטר ללא ילדים. על פי דין תורה, אחיו של הנפטר (היבם) מצווה לייבם את אלמנת אחיו, כלומר, לשאת אותה לאישה, במטרה להקים "שם לאחיו" ולשמר את זכרו. אם היבום אינו מתאפשר, מתקיימת חליצה – טקס סמלי המסיר את הקשר בין היבם לאלמנה, ומשחרר אותה להינשא לאחר.

מצוות חליצה, המעוגנת בספר דברים (כ"ה, ה'-י'), היא מצווה רגשית ודתית בעלת משמעות עמוקה, המאפשרת לאלמנה לשקם את חייה. הטקס עצמו מתבצע בפני בית הדין, בו האלמנה חולצת את נעלו של היבם ומצהירה פסוקים המציינים את ניתוקו מהחובה. התהליך נחשב אקט של שחרור אישי ומשפחתי, המאפשר מעבר לפרק חדש בחיי האלמנה.

האלמנה: תקווה לשחרור וחיים חדשים
בעקבות פסק הדין, אלמנתו של המנוח מקווה כי הסנקציות יובילו לשחרורה המיוחל מכבלי העיגון, ותוכל לפתוח פרק חדש בחייה. בית הדין ממשיך לעקוב אחר ההתפתחויות ומבהיר כי אם הקנסות לא יובילו לציות, ייתכן וייאלצו הדיינים להטיל עונש מאסר על האב.

לסיכום
המקרה הזה מדגים כיצד בתי הדין הרבניים משלבים רגישות לצד נחישות, כדי להבטיח צדק וחירות אישית. הוא מציב את מושגי היבום והחליצה באור עכשווי, תוך שהוא מזכיר את האתגרים שבשמירה על איזון בין מסורת, חוק וזכויות אדם. החלטתם של הרבנים מייזלס, לסרי ונשר אינה רק צעד משפטי, אלא גם אמירה ערכית על תפקידם של בתי הדין כמגני החלשים והמשמרים את ערכי ההלכה והצדק.