בג"ץ נוזף בבית הדין הרבני: סמכות לדון ברכוש לאחר גט – רק כאשר הכריכה נעשתה כדין

פסק דין תקדימי משרטט את גבולות הסמכות של בית הדין הרבני ומבהיר – לא כל הסכם גירושין מהווה פתח לדיונים חוזרים על רכוש. עו"ד אברהם אטיאס שייצג את העותרת: "בית המשפט שרטט את גבולות הסמכות של בית הדין הרבני"

בפסק דין עקרוני ומהדהד שניתן ביום 22.06.2025, בג"ץ קיבל את עתירתה של אישה ("פלונית") נגד בית הדין הרבני בירושלים, וקבע באופן כי לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות עניינית לדון בתביעות רכושיות שהגיש בעלה לשעבר, לאחר מתן הגט. בג"ץ הבהיר, סמכות בית הדין מתגבשת רק מקום שבו התקיימה כריכה כדין, או כאשר מדובר בתביעות בעלות אופי מתמשך שהן חלק מהליך שהחל מלכתחילה בבית הדין.

מאחורי ההכרעה עומדת פרשה סבוכה של סכסוך גירושין בין בני זוג שנישאו בשנת 1999, ואשר במהלך שנת 2019 הגיעו להסכם שלום בית, שלו צורפה חלופה של גירושין. הסכם הגירושין אושר בבית הדין הרבני האזורי וקיבל תוקף של פסק דין. הסכם זה כלל הסדרים מפורטים באשר לארבעה נכסי מקרקעין בשווי כולל של כ־9.5 מיליון ש"ח, אשר נרשמו על שם האישה, ולבעל הוקנתה האפשרות לרכוש את חלקה בכפוף לתשלומים מדורגים.

לאחר מתן הגט ואישור ההסכם, ניסה הבעל, להגיש שלוש תביעות לבית הדין הרבני – העיקרית לאכוף את ההסדר הרכושי שנקבע בין הצדדים. האישה, באמצעות עו"ד אברהם אטיאס, טענה כי מדובר בניסיון לעקוף את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה וכי הסמכות בתביעות אלה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

הסוגיה המשפטית: האם די בכך שהסכם גירושין אושר בבית הדין כדי להקנות לו סמכות נמשכת?

לב לבו של הדיון נסב על השאלה האם עצם אישור הסכם הגירושין מקנה לבית הדין סמכות "נמשכת" לדון בתביעות רכושיות גם לאחר שההליך הסתיים והצדדים התגרשו. בג"ץ, מפי נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ובהסכמת השופטים וילנר וגרוסקופף, השיב על שאלה זו בשלילה, תוך שהוא מקבע מחדש את עקרונות הסמכות החוקית של ערכאה שיפוטית בישראל.

בפסק דינו קובע בג"ץ כי בית הדין הרבני הוא ערכאה ממלכתית הפועלת אך ורק לפי הסמכויות שהוקנו לו בחוק, והאישור של הסכם גירושין אינו מהווה כשלעצמו מקור לסמכות עניינית. על מנת שבית הדין ידון בתביעות רכושיות לאחר הגירושין, נדרש שהנושא ייכלל בתביעת גירושין שנכרכה כדין, או שמדובר בהליך מתמשך שהתחיל בפניו.

בג"ץ הדגיש כי לא די בכך שהסכם כלשהו נחתם ואושר – יש לבדוק את ההקשר שבו ניתן אישור זה. במקרה דנן, ההסכם נחתם במקור כהסכם שלום בית, ולא נכרכה בו כל תביעה רכושית בתביעת הגירושין, לא הוגשה תביעת גירושין נפרדת וההסכם הובא לאישור כהליך מוסכם בלבד.

"אישור טכני של הסכם איננו תחליף לכריכה כדין"

הפסיקה של בג"ץ מבקרת במרומז את הגישה שפיתח בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע בפסק דינו כי קיימת לבית הדין סמכות לדון בתביעות הבעל מכוח דוקטרינת הסמכות הנמשכת. לשיטתו, כל עוד לא הושלמה חלוקת הרכוש בפועל – הסכסוך טרם הסתיים.

אלא שבג"ץ דוחה גישה זו. הוא מבהיר כי סמכות נמשכת חלה רק כאשר מדובר בסוגיה ש"נידונה והוכרעה", קרי – התקיים בה דיון מהותי. במקרה זה, בית הדין לא דן לגופו של עניין ברכוש, אלא רק אישר את ההסכמות שהוגשו בפניו. לפיכך, אין מדובר ב"פסק דין רכושי" המקים סמכות נמשכת.

יתרה מכך, בג"ץ שולל במפורש את האפשרות שבית הדין ירכוש סמכות אכיפה לפסקי דין רכושיים מכוח חוק כפיית ציות, שעה שאין לו סמכות עניינית לדון במחלוקת מלכתחילה. בית הדין, נקבע, אינו יכול להשתמש ב"פקודת הבזיון" על מנת לעקוף את מגבלות הסמכות שהחוק מטיל עליו.

עו"ד אבי אטיאס

עו"ד אברהם אטיאס: "אנחנו שמחים שבית המשפט העליון שרטט את גבולות הסמכות של כל ערכאה. פסק דינו של הנשיא עמית, הוא שיעור נחוץ לכלל סמכויות השיפוט הנתונות לבית הדין הרבני – סמכות מקורית, סמכות נמשכת או סמכות בכל דרך אחרת. פסק הדין קובע מספר קביעות חשובות הנוגעות לגבולות סמכותו של בית הדין. בכלל זה נקבע כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לאכוף הסכם גירושין שהוא אישר. לצד זה, ראויה תשומת לב לקביעה כי מקרה בו מוגשת "בקשה לקביעת מועד דיון לגט בהתאם להסכם הגירושין (בהסכמה)". בשלב זה נולדה תביעת הגירושין המשותפת של הצדדים" (סע' 61). כפועל יוצא, אם במסגרת דיון סידור הגט נדונו נושאים שניתן לכרוך (כמו מזונות, רכוש או משמורת) עשוי בית הדין לרכוש *סמכות מקורית* לדון בכך, גם אם לא הוגשה תביעת גירושין פורמלית אלא רק בקשה לסידור גט (סע' 62). קביעה זו משמעותית, בעיקר בנושאים הקשורים למזונות ומשמורת. עם זאת, עדין הודגש כי נדרש התנאי – גם במסגרת דיון סידור הגט – 'דן ופסק' כתנאי לסמכות נמשכת לאחר הגירושין (סע' 77)."

בשורה ברורה ממערכת המשפט: לא כל הסכם גירושין יוצר סמכות שיפוט

פסק הדין יוצר הבחנה חשובה בין הסכמים המאושרים לצורך פרוצדורלי לבין הליכים שנכרכו ונידונו לגופם. האבחנה הזו היא קריטית – הן לציבור הרחב והן למערכת המשפט, שכן היא מונעת שימוש לרעה בהליכי אישור הסכם כדרך לעקיפת סמכויות הערכאות האזרחיות.

בכך, בית המשפט העליון קובע תקדים נוסף המחזק את ההבחנה המוסדית בין בית הדין הרבני לבין מערכת המשפט האזרחית – תוך שמירה על עקרונות החוקיות, ההוגנות והסופיות של הליכים משפטיים.