על חטא שחטאנו בזלזול בשליחי ציבור

יש חטאים שאנחנו יודעים לזהות מיד. יש חטאים שאנחנו מתביישים בהם. ויש חטאים שאנחנו אפילו לא מרגישים צורך לבקש עליהם סליחה.

אחד מהם מתרחש כמעט מדי יום, מול העיניים שלנו, ולעיתים גם מתחת לאצבעות שלנו על המקלדת: הדרך שבה אנחנו מדברים על אנשי ציבור.

לקראת ראש השנה אנחנו רגילים לדבר על מה שעשינו, על מה שאמרנו, על מי שפגענו בו. אבל דווקא כאן, במקום שבו המילים יכולות לפצוע אדם, משפחה ושם טוב, נדמה שאיבדנו את תחושת החטא.

יש איזו קלות בלתי מוסברת לדבר נגד נבחרי ציבור, שליחי ציבור, חברי כנסת, ראשי ערים וחברי מועצה. להשמיץ, לזלזל, להעליב, לחרוץ דין. ואף אחד לא מרגיש שהוא עושה משהו רע. הרי הם נבחרו. הם ביקשו את התפקיד. הם אמורים לשרת אותנו. אז לכאורה מותר לומר עליהם הכול. לדון לכף זכות? חלילה. אצל נבחר ציבור ברירת המחדל היא כמעט תמיד לכף חובה.

אני פוגש את זה פעם אחר פעם, ובמיוחד בתקופות של בחירות. לא מזמן החליטה מפלגה לסיים את דרכם של נבחרי ציבור ששירתו את הציבור כמעט שלושים שנה. במשך שנים היה לכולנו נוח לפנות אליהם: בבקשת עזרה, בעצה, בסיוע לאדם שנתקע מול מערכת, במצוקה של משפחה או של מוסד. יותר מעשור שאני בעצמי מקבל, לפחות אחת לשבוע, טלפון מאחד מאותם שליחי ציבור: תעזור לפלוני, תייעץ לאלמוני, תראה מה אפשר לעשות. הם לא שאלו תמיד למי הוא מצביע ולאיזה מחנה הוא שייך. הם פשוט ניסו לעזור. אבל ברגע שהוחלט שהם מסיימים את דרכם, כמה קל פתאום למחוק שלושים שנות עשייה. מעטים קמים ואומרים: תודה. מעטים זוכרים את אלפי השעות, השיחות, הפגישות, הלחצים והעזרה שניתנה מאחורי הקלעים, בלי תמונה ובלי פוסט בפייסבוק.

אותו דבר קורה בשלטון המקומי.

כשעיריית בני ברק נקלעה למשבר תקציבי זמני בעקבות פער בין תכנון תקציב של שנת 2025 לבין מציאות של מלחמה, הוצאות חריגות ושינויים בלתי צפויים, כולם הופכים מיד לכלכלנים. כולם יודעים להסביר כמה כסף נכנס מאזורי התעשייה, כמה צריך היה לחסוך וכמה הכול נעשה לא נכון. אבל הרבה פחות אנשים זוכרים כמה שירותים העירייה מעניקה יום יום לתושבים: מאות בתי כנסת פעילים 24 שעות, במימון ישיר או עקיף, פעילות תרבות ופנאי עשירה, מוסדות חינוך שטרם הגיעו למשכן קבע. בני ברק היא מהערים הבולטות בארץ בהיקף שכירת המבנים לצורכי חינוך, וגם לכך יש עלות כבדה. ויש גם משפחות חלשות ומי שפונה לעזרה. כמה אנשים במצוקה הגיעו לעירייה, בכו בפני מי שצריך ויצאו משם עם חיוך.

כשצריך משהו מראש העיר או מנבחרי הציבור, אנחנו יודעים מצוין למצוא את מספר הטלפון. כשהם נמצאים בקושי, פתאום האצבע קלה מאוד על המקלדת: להשמיץ, להעליב, לפגוע, לקבוע שהם כשלו. ולפעמים אפילו ליהנות מהנפילה.

אז לפני שאנחנו מגיעים השנה ל״על חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה״, כדאי אולי לזכור דבר פשוט: גם לנבחר ציבור יש לב. יש לו נשמה. יש לו ילדים. יש לו בן או בת זוג שקוראים את מה שכותבים עליו. יש לו לילות בלי שינה. ויש לו גם זכות, בדיוק כמו לכל אדם אחר, שידונו אותו לפעמים לכף זכות.

ביקורת על נבחרי ציבור היא לא רק לגיטימית, היא הכרחית בדמוקרטיה. אבל ביקורת אינה היתר לביזוי. והבעיה הגדולה יותר היא המחיר שאנחנו כחברה משלמים על התרבות הזאת. ככל שנשמיץ יותר אנשי ציבור, ככל שנהפוך כל מי שנכנס לחיים הציבוריים לשק חבטות, כך האנשים הטובים והראויים יותר פשוט לא ירצו להיות שם.

אדם מוכשר שיכול לנהל חברה, משרד גדול או ארגון בשוק הפרטי, להרוויח יותר, לעבוד בשקט יחסי ולשמור על משפחתו, ישאל את עצמו בצדק: למה לי? למה להקדיש את החיים לציבור, אם בתמורה כל טעות תהפוך למשפט שדה וכל קושי יהפוך למסע השמצות? ואז נתלונן שאין אנשים טובים בפוליטיקה.

אבל אולי לפני שאנחנו שואלים למה הטובים לא באים, כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו עושים לאלה שכבר באו.

ראש השנה הוא זמן טוב לחשבון נפש. לא רק שלהם. גם שלנו. ועל חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה. ועל חטא שחטאנו לפניך בזלזול בשליחי ציבור. ועל חטא שחטאנו לפניך בכך ששכחנו שגם מי שנבחר לשרת אותנו הוא קודם כול בן אדם.

כי בסופו של דבר, ביום שבו נעמוד ונבקש שידונו אותנו ברחמים, שיינתן הסבר גם לטעויות שלנו ושיראו את הטוב שעשינו לצד המקומות שבהם נכשלנו, כדאי שנשאל את עצמנו אם ידענו לתת לאחרים את אותה הזכות.

קל לדרוש מנבחרי הציבור חשבון נפש. קשה יותר להסתכל במראה ולשאול מה חלקנו באווירה שבה כל טעות היא חטא שאין עליו מחילה, כל חולשה היא כותרת וכל אדם הוא מטרה.

ואולי זה ה״על חטא״ שאנחנו כמעט אף פעם לא אומרים בקול: על חטא שחטאנו לפניך כשדרשנו מאחרים להיות מושלמים, ושכחנו לדרוש מעצמנו להיות בני אדם.