דיני משפחה
אלמנת חלל חרבות ברזל תבעה כתובה בסך 260 אלף שקל בנוסף לירושה – בית הדין דחה את התביעה
בעלה נפל ב־7 באוקטובר, כשנה וארבעה חודשים לאחר נישואיהם, והותיר אחריו אלמנה ללא ילדים וללא צוואה. לאחר שנקבע כי היא זכאית למחצית מעיזבונו, תבעה האלמנה גם את סכום כתובתה, בטענה שהסכם הממון שנחתם בין בני הזוג אינו גורע מזכויותיה. בית הדין הרבני בתל אביב דחה את התביעה, תוך הבחנה בין זכויות רכושיות מכוח הסכם ממון לבין זכויות ירושה. לנוכח נסיבותיה הטרגיות של הפרשה, נמנעו הדיינים מלחייב את האלמנה בהוצאות משפט.
האם אלמנה שירשה מחצית מעיזבון בעלה המנוח זכאית לקבל בנוסף גם את מלוא סכום כתובתה? שאלה זו עמדה במרכזו של הליך משפטי שהתנהל בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב–יפו, בעקבות נפילתו של חייל במלחמת חרבות ברזל.
המקרה, שבמרכזו תביעה לתשלום כתובה בסך 260 אלף שקל, הציב בפני בית הדין סוגיה משפטית הנוגעת למפגש שבין דיני הירושה, חוק יחסי ממון והתחייבות הבעל בכתובה. מעבר לשאלה הכספית, נדרש בית הדין להכריע אם הזכויות המוקנות לאלמנה מכוח הדין האזרחי מאפשרות לה לקבל תשלום נוסף מכוח הדין הדתי, או שמא מדובר בכפל זכויות שאין להתירו.
בפסק דין שניתן ב־11 באוקטובר 2026, קבע הרכב הדיינים כי בנסיבות המקרה אין הצדקה לחייב את העיזבון בתשלום הכתובה, נוסף על חלקה של האלמנה בירושה.
שנה וארבעה חודשים של נישואים – ומחלוקת על העיזבון
בני הזוג נישאו ביוני 2022, לאחר שחתמו על הסכם ממון שהסדיר את יחסיהם הכלכליים. ההסכם, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, קבע שיתוף בזכויות הפיננסיות, הפנסיוניות והסוציאליות שייצברו במהלך הנישואים, לצד הפרדה רכושית ביחס לנכסי מקרקעין שהיו בבעלות מי מהם קודם לכן.
אלא שחייהם המשותפים נגדעו באחת. ב־7 באוקטובר 2023 נפל הבעל בהגנה על המדינה במהלך מתקפת הטרור שפתחה את מלחמת חרבות ברזל. הוא הותיר אחריו אלמנה, והשניים טרם הביאו ילדים לעולם.
מאחר שהמנוח לא הותיר צוואה, נפתח הליך להסדרת ירושתו. בהתאם לצו ירושה שניתן ביוני 2024, נקבע כי האלמנה זכאית למחצית מהעיזבון, ואילו הוריו של המנוח זכאים לרבע ממנו כל אחד.
ואולם, חלוקת הירושה לא הביאה לסיום המחלוקת הרכושית. האלמנה, באמצעות בא כוחה עו"ד ארתור שני, הגישה לבית הדין הרבני תביעה לתשלום מלוא כתובתה בסך 260 אלף שקל מתוך העיזבון.
לטענתה, הזכויות המגיעות לה מכוח חוק הירושה והסכם הממון אינן מבטלות את התחייבותו של בעלה המנוח בכתובה, ויש לראות בה חיוב כספי עצמאי.
שתי מערכות זכויות – האם ניתן לקבל את שתיהן?
במסגרת התביעה הסתמכה האלמנה על הוראות חוק הירושה וחוק יחסי ממון בין בני זוג. בין היתר הפנתה לסעיף 17 לחוק יחסי ממון, המבהיר כי אין בהוראות החוק כדי לגרוע מזכויות האישה לפי כתובה.
עוד טענה כי חוק הירושה עצמו מכיר בכתובה כחוב של העיזבון, בכפוף למגבלת הסבירות הקבועה בחוק, וכי הסכם הממון שנחתם בינה לבין בעלה לא כלל כל הוראה שלפיה היא מוותרת על כתובתה.
מנגד, הוריו של המנוח, שיוצגו בהליך בידי עו"ד שרה זינו אמוראי, עמדו מן הצד השני של המחלוקת על חלוקת העיזבון.
השאלה שהונחה לפתחו של בית הדין לא הייתה רק אם הכתובה מהווה התחייבות תקפה, אלא כיצד יש ליישב בין התחייבות זו לבין הזכויות שכבר הוקנו לאלמנה מכוח חוק הירושה.
הרכב בית הדין, בראשות אב בית הדין הרב אבירן יצחק הלוי, ובהשתתפות הרב משה שלום שור והרב בן ציון ציוני, בחן בהרחבה פסיקות קודמות של בתי הדין הרבניים שעסקו באפשרות לקבל במצטבר כתובה וזכויות כספיות מכוח איזון משאבים.
בפסק הדין נסקרה העמדה הרווחת בפסיקה הרבנית, שלפיה אין מקום לתשלום כפול כאשר האישה מקבלת זכויות רכושיות משמעותיות מכוח הדין האזרחי.
אלא שבמקרה הנוכחי ביקשו הדיינים להדגיש הבחנה נוספת, בין זכויות המגיעות לאישה בשל השותפות הרכושית במהלך הנישואים לבין זכויות המוקנות לה כיורשת מכוח חוק הירושה.
ההבחנה שהכריעה: הסכם ממון אינו ירושה
אחת הסוגיות המרכזיות שנדונו בפסק הדין נגעה לפרשנות סעיף 11(ג) לחוק הירושה, הקובע כי סכומים המגיעים לבן זוג מכוח קשר הנישואים, לרבות כתובה, ינוכו מחלקו בעיזבון. לצד זאת, הסעיף מחריג זכויות המגיעות מכוח חוק יחסי ממון או הסכם ממון.
בית הדין עמד על כך שההוראה יוצרת הבחנה בין שני מקורות לזכויות כספיות: זכויות רכושיות שמקורן ביחסים הכלכליים בין בני הזוג, וזכויות שמעניק חוק הירושה לאחר פטירתו של אחד מהם.
לצורך ביסוס הכרעתו הסתמך בית הדין על פסיקות קודמות, ובהן פסיקות של בית הדין הרבני בטבריה שעסקו בשלילת כפל זכויות בכתובה ובאיזון משאבים.
עם זאת, הדיינים לא התעלמו מקיומה של עמדה הלכתית שונה. בפסק הדין הובאה בהרחבה עמדתו של הרב אליהו היישריק, אשר בפסיקה קודמת בבית הדין הרבני בתל אביב הביע עמדה שלפיה אין לשלול בהכרח את הזכות לכתובה רק משום שהאישה זכאית גם לאיזון משאבים.
לפי גישתו, התחייבות הכתובה והזכויות הנובעות מחוק יחסי ממון עשויות להתקיים זו לצד זו, שכן מדובר במקורות חיוב נפרדים שאין באחד מהם כדי לבטל את האחר.
אלא שבית הדין קבע כי גם לפי גישה זו, יש להבחין בין זכויות המגיעות מכוח איזון משאבים לבין כספים המתקבלים מכוח ירושה.
הדיינים הסבירו כי חוק יחסי ממון מבוסס על תפיסת השותפות הכלכלית בין בני הזוג, בעוד חוק הירושה מסדיר את חלוקת נכסיו של המנוח בין יורשיו. לפיכך, אין לגזור בהכרח מהאפשרות לקבל כתובה לצד איזון משאבים גם זכאות לתשלום כתובה נוסף על חלקה של האלמנה בירושה.
בית הדין: אין הצדקה לכפל זכויות מתוך העיזבון
בהכרעתו קבע בית הדין כי האלמנה, הזכאית למחצית מהעיזבון בהתאם לצו הירושה, אינה זכאית בנסיבות המקרה גם לתשלום נוסף של 260 אלף שקל בגין כתובתה.
לשיטת הדיינים, הזכויות הכספיות המגיעות לה מכוח הירושה נותנות מענה לחיוב הכתובה, ואין הצדקה להוסיף עליהן תשלום נפרד מתוך העיזבון.
ההרכב הדגיש כי בעוד שעל פי הדין הדתי זכויות הירושה של אישה שונות מאלה המוקנות לה בחוק הישראלי, ההכרעה חייבת להתחשב גם בחלק שניתן לה מכוח הוראות חוק הירושה.
על יסוד ניתוח זה הגיע בית הדין למסקנה כי אין מקום לקבל את תביעתה, והורה על דחייתה על הסף.
למרות דחיית התביעה: האלמנה לא תחויב בהוצאות
לצד ההכרעה המשפטית, התייחס בית הדין לנסיבות האישיות הקשות של הפרשה.
הדיינים ציינו כי מבחינת תוצאת ההליך היה מקום לחייב את האלמנה בהוצאות משפט משמעותיות. ואולם, בהתחשב באובדן בעלה במלחמת חרבות ברזל ובנסיבות הטרגיות שבהן מצאה עצמה, החליט בית הדין להימנע מחיובה בהוצאות.
פסק הדין מחדד את ההבחנה בין זכויות רכושיות הנובעות מהנישואים לבין זכויות שמקורן בירושה, ואת המשמעות שעשויה להיות להבחנה זו כאשר מוגשת תביעה לתשלום כתובה מתוך עיזבון.
ההכרעה אינה שוללת באופן גורף את האפשרות לקבל כתובה לצד זכויות רכושיות מכוח חוק יחסי ממון. עם זאת, היא ממחישה כי כאשר מדובר באלמנה הזכאית לחלק מהעיזבון מכוח חוק הירושה, עשויה להיות לזכאות זו השפעה מכרעת על האפשרות לגבות בנוסף את סכום הכתובה.