התגרשו, המשיכו לחיות יחד עשרות שנים – ונאבקו על הבעלות בבית

במשך עשרות שנים חיו בני זוג תחת קורת גג אחת, גידלו את ילדיהם וניהלו משק בית משותף, אף שכבר התגרשו באופן רשמי. אלא שכאשר יחסיהם הגיעו לסיומם, הפכו השנים המשותפות למוקד של סכסוך רכושי: האם אישה שהתגרשה מבעלה אך המשיכה לחיות עמו זכאית למחצית מנכס שהקים בתקופה שבה לא היו נשואים?

השאלה עמדה במרכזו של פסק דין שניתן בבית הדין הרבני בפתח תקווה, במסגרת מחלוקת על בית מגורים שהורחב במהלך השנים. ההכרעה, שהתקבלה ברוב דעות, עסקה לא רק בבעלות על הנכס, אלא גם במשמעות ההלכתית והמשפטית של חזרה לחיים משותפים לאחר גירושין.

הגירושין הסתיימו, החיים המשותפים נמשכו

בני הזוג נישאו בשנת 1974 והתגרשו בנובמבר 1989. במסגרת הסכם הגירושין הוסדרו זכויותיהם בבית המגורים המשותף, שכלל באותה תקופה קומה אחת בלבד. ואולם זמן קצר לאחר הגירושין שבו השניים להתגורר יחד, המשיכו לגדל את בנותיהם וניהלו חיי משפחה במשך שנים ארוכות.

בשנת 2009 הקים הבעל, מכספו, קומה נוספת מעל בית המגורים. הקומה שימשה לפעילות עסקית, לרבות אולפן שידור ועסקים נוספים שניהל. בשנת 2016 נישאו בני הזוג מחדש בנישואין אזרחיים, אך בהמשך התערער הקשר, ובמסגרת הליך הגירושין השני התעוררה המחלוקת על הבעלות בקומה העליונה.

האישה, שיוצגה בידי הטוען הרבני אלימלך הורוביץ, טענה כי הגירושין הראשונים היו למראית עין בלבד, וכי בפועל המשיכו הצדדים לחיות כבני זוג לכל דבר. היא הצביעה על ניהול משק הבית המשותף, רישום הארנונה על שם שניהם וצוואה הדדית שערכו בשנת 2018. לטענתה, הקומה הנוספת מהווה חלק בלתי נפרד מהבית המשותף, ולכן גם לה זכויות בה.

מנגד, הבעל, שיוצג בידי עו"ד אבי גפן, טען כי הגירושין היו תקפים וכי נשמרה בין הצדדים הפרדה רכושית. לדבריו, הוא מימן לבדו את בניית הקומה העליונה, שהוקמה לצורכי עסקיו בלבד, ומשכך אין לאישה זכויות בה.

מחלוקת בין הדיינים על מעמדם של בני הזוג

המחלוקת הגיעה להכרעת הרכב בית הדין בראשות אב בית הדין הרב אברהם מייזלס, ובהשתתפות הדיינים הרב בנימין לסרי והרב נחמיה נשר.

הרב נשר סבר כי יש להבחין בין קומת הקרקע, המצויה בבעלות משותפת, לבין הקומה העליונה שנבנתה לאחר הגירושין. לשיטתו, בתקופת הבנייה לא היו הצדדים נשואים, ולכן אין להחיל באופן אוטומטי את הוראות חוק יחסי ממון. העובדה שהבעל מימן את הבנייה והשתמש בקומה במשך שנים לצרכיו העסקיים תמכה, לדעתו, בהכרה בבעלותו הבלעדית.

לעומתו, אב בית הדין הרב מייזלס קבע כי חזרתם של בני הזוג לחיים משותפים לאחר הגירושין חידשה את מעמדם כנשואים מבחינה הלכתית. לאחר בחינת מקורות ההלכה והנסיבות המשפחתיות, הגיע למסקנה כי יש להחיל עליהם גם את הוראות חוק יחסי ממון.

לצד זאת, הדגיש הרב מייזלס כי הבית כולו רשום בטאבו על שם שני הצדדים בחלקים שווים, וכי הקומה הנוספת אינה יחידה עצמאית אלא חלק מהמבנה המשותף. לשיטתו, די ברישום המקרקעין כדי לבסס את זכויות האישה בבית כולו, גם ללא הכרעה בשאלת תחולת חוק יחסי ממון.

הרב נשר הסתייג מן הקביעה כי חזרה לחיי אישות לאחר גירושין מקנה בהכרח מעמד של נישואין לצורך חלוקת רכוש, והבחין בין חיוב הלכתי בגט נוסף לבין זכויות ממוניות הנובעות מנישואין.

בסופו של דבר הכריע בית הדין ברוב דעות כי בני הזוג נחשבים כמי שחזרו לחיי נישואין לאחר גירושיהם, וכי הבית, על שתי קומותיו, שייך לשניהם בחלקים שווים.

פסק הדין ממחיש כי בסכסוכים רכושיים בין בני זוג, זהות הגורם שמימן את הנכס אינה בהכרח הגורם המכריע. גם רישום הזכויות, אופי החיים המשותפים ומעמדם המשפטי של הצדדים עשויים להכריע את שאלת הבעלות.

פסק הדין ניתן בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה ביום 26 באוגוסט 2026,

לקריאת הפסק דין: