עו"ד שיגר מכתב לרשם ההוצאה לפועל, לאחר שפסק דין נגדו הוגש לביצוע בהוצל"פ. נאמר בו: "צר לי שאני פונה לאדוני בצורה כזאת, בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה פורמאלית. אתם הנהגתם בלשכת ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות של הזוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי (האם אדוני בדק אם, למשל, מה שמתיימר להיות 'פסק דין' בתיק הוצל"פ זה אכן ניתן בסמכות?), ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל (האם אדוני מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?).

"לפיכך כל בקשה שהייתי מגיש בתיק זה הייתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי שאפילו הייתי זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לבקש רשות לערער עליה, ואני בסרט הזה כבר הייתי לא פעם. לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי. כדי להסיר מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל-פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, משום שנלאיתי כבר מלערוך בקשות כיד המשפטנות הטובה עלי, ולראותן מושלכות לסל".

רשם ההוצל"פ הגיב: "אם סבור החייב שנפל פגם בהליכים שבפני, יואיל להגיש בקשה בצירוף תצהיר ערוך כדין". לדעתו, "הבקשה, כפי שהוגשה, היא בקשה חצופה שאינה ראויה לעורך דין, ויש בה משום איום וניסיון להטלת מורא". הוא שיגר העתק מהחלטתו להנהלת בתי המשפט ולשכת עורכי הדין.

בעקבות זאת הגיב העו"ד במכתב נוסף: "הגיעה אלי שִמְעָהּ של תגובתך למכתבי אליך. להגדיר את מכתבי כ'בקשה' עומד בסתירה למה שמובהר היטב כבר בראשית מכתבי. ולהגדיר את מכתבי כ'חצוף' – אות הוא שלא העמקת לעיין בו, ואני הרי פתחתי בהתנצלות כנועה ('צר לי על שאני פונה לאדוני בצורה כזאת'). אני רק מילאתי את חובת ההגינות כלפי עובד ציבור אשר סבור כנראה בתום לב, שהחסינות השיפוטית העומדת לו מכוח סעיפים מסוימים חלה גם על פעולות מינהליות.

"ועוד הצעתי לך, כדי שלא אכשל בשימת מכשול מעיני עיוור, להזמין אותי לדיון בעל-פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, ושאתה כנראה לא הגעת לפיסקה הזאת. האם היה נגרע מכבודך אם היית מזמין אותי לדיון בע"פ? אוי לנו אם הממלא את חובת ההגינות כלפי חברו נחשב ל'חצוף' בשל כך. תחשוב על זה, תבדוק את עצמך ואת כל הנהלים בלשכת ההוצל"פ. אולי צדקתי. צר לי אם נפגעת אולם עליך להבין כי גם לזולת ישנן זכויות, והן ניתנות לאכיפה בהליכים חוקיים".

עורך הדין הורשע בעבירות על סעיפים 53, 61(1) ו-61(3) לחוק ועל כללי אתיקה 2 ו-32, ונדון לשלוש שנות השעיה.

על"ע 3954/03,