בפסק דין תקדימי שניתן ביום 4.12.2024 בבית המשפט העליון, קיבל הרכב השופטים יוסף אלרון, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין ערעור עקרוני ועמוק נגד מדיניות אכיפה נפוצה בעבירות מס ערך מוסף. המערער, חאמד שריתח, הורשע בבית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' מינטקביץ) ב-609 עבירות לפי סעיף 117(ב1) וסעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ, לאחר שהוציא מאות חשבוניות פיקטיביות, כל אחת בסכום הנמוך מ-452,000 ש"ח – אך בסך הכל, העלים מס של יותר מ-11.5 מיליון ש"ח.

פסק הדין נוגע לא רק לגורלו של שריתח, אלא למאות נאשמים פוטנציאליים ולעשרות כתבי אישום מהשנים האחרונות. רשות המסים והפרקליטות נקטו לאורך השנים בפרקטיקה של פירוק מסכת עבירות רחבה להרבה מאוד סעיפים, ובמיוחד בעבירות מע"מ, מתוך מגמה ליצור אפקט הרתעתי ולחזק את המנוף הענישתי. אולם, מדיניות זו יוצרת לעיתים חפיפה מלאכותית וריבוי לא אמיתי של עבירות – שמכביד הן על ההליך והן על הצדק.

מבחינה כלכלית, פרקטיקה זו יצרה לחצים משמעותיים על עסקים קטנים ובינוניים, שנאלצו להוציא משאבים ניכרים על הגנה משפטית במקרים שבהם היו יכולים להתמודד עם אישום מתון יותר. במקביל, המדיניות עוררה חשש בקרב יזמים ומייצגים – שמא כל טעות תוביל לפתיחת הליך פלילי נרחב ומכביד. עבור רשויות האכיפה, השימוש בעבירות רבות בתצורה מחמירה איפשר לנהל מו"מ עם יתרון מובנה – אך גם יצר עומסים כבדים על מערכת המשפט, ולעיתים פגע באפקטיביות האכיפה ובאמון הציבור. בהקשר זה, פסק הדין של העליון מבקש לאזן מחדש בין ההרתעה לבין ההגינות והחוקיות הפרוצדורלית.

בפסק דין תקדימי שניתן ביום 4.12.2024 בבית המשפט העליון, קיבל הרכב השופטים יוסף אלרון, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין ערעור עקרוני ועמוק נגד מדיניות אכיפה נפוצה בעבירות מס ערך מוסף. המערער, חאמד שריתח, הורשע בבית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' מינטקביץ) ב-609 עבירות לפי סעיף 117(ב1) וסעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ, לאחר שהוציא מאות חשבוניות פיקטיביות, כל אחת בסכום הנמוך מ-452,000 ש"ח – אך בסך הכל, העלים מס של יותר מ-11.5 מיליון ש"ח.

פסק הדין נוגע לא רק לגורלו של שריתח, אלא למאות נאשמים פוטנציאליים ולעשרות כתבי אישום מהשנים האחרונות. רשות המסים והפרקליטות נקטו לאורך השנים בפרקטיקה של פירוק מסכת עבירות רחבה להרבה מאוד סעיפים, ובמיוחד בעבירות מע"מ, מתוך מגמה ליצור אפקט הרתעתי ולחזק את המנוף הענישתי. אולם, מדיניות זו יוצרת לעיתים חפיפה מלאכותית וריבוי לא אמיתי של עבירות – שמכביד הן על ההליך והן על הצדק.

השחקנים: ייצוג משפטי וגורמי שפיטה

בשם המערער חאמד שריתח הופיעו עוה"ד ג'ריס דחדולי ועו"ד אוסאמה מרזוק. מטעם המדינה הופיע עו"ד יורם הירשברג מפרקליטות מחוז ירושלים. הדיון התקיים בפני שופטי העליון: יוסף אלרון (כותב פסק הדין המרכזי), עופר גרוסקופף ואלכס שטיין.

הערעור הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בהרכב השופטים ח' מ' לומפ, א' נחלון ו-א' גורדון, אשר דחו את הערעור על פסק דינו של סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים, כב' השופט יעקב מינטקביץ.

הסוגיה המשפטית: מהי "נסיבה מחמירה"?

לב לבו של ההליך נסוב על פרשנות סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ, אשר מחמיר את הענישה אם הנאשם "במעשיו" גרם להשתמטות מתשלום מס בסכום העולה על 452,000 ש"ח. בעוד המדינה טענה כי די בכך שסך כל החשבוניות עובר רף זה – גם אם כל חשבונית לבדה נמוכה ממנו – כדי להפוך כל אחת לעבירה חמורה, טענו הסנגורים כי יש לבחור: או הרבה עבירות בסיסיות, או מעט עבירות מחמירות.

הכרעת הדין: עיקרון החוקיות קודם לפרשנות מרחיבה

השופט יוסף אלרון פסק כי לא ניתן להרשיע אדם במספר עבירות המחמירות אם רק הסך המצטבר עומד ברף. כדי שכל עבירה תחשב למחמירה, יש להוכיח שהמס בגינה לבדו עבר את הרף. הוא קובע שמדובר ב"החמרה כפולה" הסותרת את עקרונות דיני העונשין, ובראשם עקרון החוקיות.

לדבריו, גישת המדינה עלולה להוביל לעיוותים כמו גזרי דין אבסורדיים. גם לשון החוק – "במעשיו" – אינה מצדיקה הרחבה כה גורפת. אלרון מדגיש כי תפקידו של בית המשפט הוא להבחין בין יסודות העבירה ולכבד את גבולות הסמכות החקיקתית. הוא מדגיש כי הדין דורש התאמה בין מספר העבירות לבין מספר הפעמים בהן התגבשו כל יסודות העבירה.

השופטים הנוספים: תמימות דעים עם ניואנסים

השופט אלכס שטיין הצטרף לתוצאה אך נימק אחרת: לשיטתו, לשון החוק גוברת על כל תכלית, ואין מקום לפרשנות תכליתית כאשר מדובר בסנקציה פלילית. הוא מזהיר מפני העצמת כוחה של המדינה דרך פרשנויות יצירתיות העלולות לפגוע בעקרון החוקיות.

השופט עופר גרוסקופף, מנגד, מציע איזון: לדבריו, הכלל המשפטי אכן מצדד באי-הכפלת העבירות על סמך תוצאה אחת (סכום כולל), אך הוא מגיע למסקנה הזו דווקא מהיבט תכליתי. לדעתו, אין הצדקה להחמיר בכל עבירה אם הפגיעה האמיתית – הנזק לקופה הציבורית – היא תוצאה כוללת אחת. בכך הוא שומר על עיקרון ההלימה בין חומרת המעשה לבין העבירה שבה מורשעים.

השלכות הרוחב: שינוי במדיניות התביעה

לפסיקה יש פוטנציאל רחב: המדינה הודתה כי ייחוס ריבוי עבירות מחמירות היה חלק ממדיניות תביעה רבת שנים. מדובר לא רק בקביעה טכנית של אופן ניסוח האישום, אלא במנגנון שלם שהוביל לאלפי סעיפי אישום – עם השלכות על מעצר, עיכוב הליכים, הרתעה ואפילו גובה הערבויות הכספיות.

כעת, תידרש הפרקליטות לבחון מחדש את כתבי האישום המוגשים בעבירות מס, ולשקלל בין רצון להחמיר לבין שמירה על עקרונות פרשניים בסיסיים. ייתכן שגם נאשמים אחרים, שנמצאים בשלבים שונים של ההליך הפלילי, יגישו בקשות דומות, במיוחד כאשר מדובר בהבדל מהותי בין תצורה בסיסית לתצורה מחמירה.

ומה באשר לעונש?

למרות ההצלחה הערעורית העקרונית, העונש לא שונה: 6 שנות מאסר בפועל, קנס של 750,000 ש"ח, ומאסר על תנאי. השופטים הבהירו כי העונש נשען על היקף המעשים והנזק הכלכלי, ולא על מספר סעיפי האישום בלבד.

בית המשפט חזר על הכלל הידוע שגזירת הדין אינה פונקציה אריתמטית של מספר האישומים, אלא תולדה של חומרת ההפרה, תחכום הביצוע והיקף הנזק בפועל. בכך שולבה הכרה בפגם המשפטי, לצד אמירה ברורה: אין מדובר בהקלה עונשית.

סיכום: בלימת פרשנות יצירתית, חיזוק גבולות החוק

פסק הדין מסמן את קו הגבול בין שיקול דעת התביעה לבין מחויבות עקרונית לעקרונות יסוד. הוא אינו מקל ראש בהעלמות מס – אך דורש יושרה פרשנית וזהירות בענישה. כפי שנכתב: "המשפט הפלילי אינו שיר של רוברט פרוסט. עיקרון העל […] מחייבנו לצעוד בנתיבים ידועים וברורים ככל הניתן".

זהו מסר חד לרשויות האכיפה – ולעורכי הדין הפליליים: לא כל תחכום יזכה לגיבוי שיפוטי, גם אם תכליתו ראויה. מדובר באיזון מחודש בין רשות אוכפת חזקה לבין גבולות שמציב המשפט הפלילי – והמסר ברור: אין פרשנות מרחיבה ללא עיגון מפורש.