בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, קיבל ארבע עתירות שהוגשו נגד החלטות בתי הדין הרבניים, אשר פסקו מזונות ילדים במסגרת תביעות גירושין. בפסק הדין שניתן על ידי השופטת יעל וילנר, ונשען על הלכת שרגאי, נקבע כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים – גם אם הנושא נכרך בתביעת הגירושין.

הרקע להחלטה – סמכות בתי הדין הרבניים תחת ביקורת

העתירות הוגשו על ידי אבות שחויבו בתשלומי מזונות לילדיהם על ידי בתי הדין הרבניים, למרות שקיימת הלכה מחייבת של בית המשפט העליון לפיה אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בנושא, אלא אם קיימת הסכמה מפורשת של הצדדים. היועצת המשפטית לממשלה הצטרפה לעתירות, מתוך תפיסה כי ההחלטות שניתנו בבתי הדין עומדות בניגוד לפסיקה המחייבת של בג"ץ.

בג"ץ: הסמכות לדון במזונות ילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה

השופטת וילנר קבעה כי יש לבטל את כל ההחלטות שניתנו בבתי הדין הרבניים בעניין זה, תוך שהיא מציינת כי ההלכה המשפטית ברורה ונקבעה כבר לפני יותר מחמישים שנה בפרשת שרגאי – הלכה שחודשה ואושררה שוב בשנת 2019. לפי הלכה זו, בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות ילדים, למעט במקרים בהם מדובר בתביעת השבה של הורה על הוצאות שהוא כבר שילם בפועל.

עוד נקבע כי תביעות מזונות הילדים אינן בגדר "עניינים הכרוכים בגירושין", שכן זכותו של ילד למזונות היא עצמאית ואינה תלויה במעמד הנישואין של הוריו. משמעות הדבר היא כי אפילו אם האב כרך את נושא המזונות בתביעת הגירושין – אין בכך כדי להעניק סמכות לבית הדין הרבני.

עמדת בתי הדין הרבניים נדחתה – סמכותם אינה כוללת מזונות ילדים

בפסק הדין נדחתה עמדתו של בית הדין הרבני הגדול, שקבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים על בסיס "מבחן מהותי" ולא "מבחן פרוצדורלי". בג"ץ קבע כי גישה זו אינה עומדת בקנה אחד עם החוק ועם ההלכה הפסוקה, וכי בית הדין הרבני אינו יכול להרחיב את סמכותו מעבר למה שנקבע בחוק.

השלכות פסק הדין – חיזוק סמכות בתי המשפט לענייני משפחה

פסק הדין מהווה מסר ברור לבתי הדין הרבניים ולמערכת המשפט כולה – כל תביעת מזונות ילדים, גם אם היא מוגשת במסגרת הליך גירושין, חייבת להתברר בבית המשפט לענייני משפחה. משמעות הדבר היא כי כל חיוב מזונות שהוטל על ידי בית דין רבני ללא הסכמת הצדדים – דינו להתבטל.

 קביעה ברורה לטובת הילדים ושלטון החוק

החלטת בג"ץ מחזקת את בתי המשפט החוק ואת המחויבות להלכה הפסוקה, תוך שהיא מוודאת שהדיון בזכויות הילדים למזונות יתנהל בבית המשפט המתאים לכך. בכך, נמנעת האפשרות לניצול הכריכה ככלי למשא ומתן בגירושין, ונשמרת זכותם של הילדים לקבל את מזונותיהם בהתאם לצורכיהם ולא על פי שיקולים הנובעים מהליך הגירושין עצמו

ניתוח ופרשנות: בג"ץ מול בתי הדין הרבניים – הכרעה משפטית שמעצבת את דיני המשפחה בישראל

המשמעות החוקתית של פסק הדין

ההכרעה של בג"ץ מהווה חיזוק נוסף לעקרון הפרדת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים. פסק הדין משמר את האבחנה שנקבעה כבר לפני למעלה מחמישים שנה בהלכת שרגאי, לפיה מזונות ילדים הם סוגיה משפטית אזרחית שאינה תלויה בגירושי ההורים. בכך, בית המשפט העליון הבהיר כי פסיקות בתי הדין הרבניים בנושא זה נעשו בחוסר סמכות מוחלט.

השלכות מעשיות על הורים בהליכי גירושין

בעבר, רבים מהאבות ביקשו לכרוך את סוגיית המזונות בבית הדין הרבני מתוך תפיסה שהפסיקה שם תהיה נוחה יותר עבורם. מנגד, אימהות העדיפו את בית המשפט לענייני משפחה, שבו לרוב נקבעים סכומי מזונות גבוהים יותר. פסק הדין למעשה חוסם את האפשרות של צד אחד "למשוך" את סוגיית המזונות לבית הדין הרבני ומבטיח שכל ההכרעות בנושא יתקבלו בבתי המשפט לענייני משפחה בלבד.

מאבקי כוח בין בג"ץ לבתי הדין הרבניים

החלטת בג"ץ עשויה להיתפס כחלק ממאבק ארוך שנים בין בג"ץ לבתי הדין הרבניים סביב סמכויות השיפוט של כל אחד מהם. לאורך השנים ניסו בתי הדין הרבניים להרחיב את סמכותם לדון במזונות ילדים, בטענה שמדובר בעניין הכרוך באופן טבעי בהליך הגירושין. בג"ץ שם קץ לגישה זו וקובע כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון כלל במזונות ילדים, למעט בהסכמת הצדדים.

עמדת השופט נעם סולברג – קריאה לריסון בג"ץ?

השופט נעם סולברג, שהיה בדעת מיעוט, הביע ביקורת מרומזת על החלטת בג"ץ והציע גישה פרגמטית יותר, לפיה ניתן להותיר את הסוגיה בידי בתי הדין הרבניים תוך הבטחת זכותו של הילד להגיש תביעה עצמאית במידת הצורך. גישה זו משקפת תפיסה לפיה בג"ץ נוטה להפעיל את כוחו מול בתי הדין הרבניים בצורה תקיפה מדי, ללא מתן מקום לפשרות.

מבט קדימה: האם צפויה חקיקה בנושא?

פסק הדין עלול לעורר יוזמות חקיקה מצד גורמים דתיים המבקשים להחזיר את סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים. עם זאת, לאור ההלכה הפסוקה והמסגרת החוקית הקיימת, שינוי כזה עשוי להיתקל בהתנגדות רחבה מצד מערכת המשפט.

סיכום

פסק הדין הוא ציון דרך במאבק על סמכויות השיפוט בדיני משפחה. הוא מחזק את מעמדו של בית המשפט לענייני משפחה כגורם הבלעדי לקביעת מזונות ילדים ומבהיר כי בתי הדין הרבניים אינם יכולים לכפות את סמכותם בניגוד להלכה המחייבת. ההשלכות של פסק הדין ימשיכו ללוות את תחום דיני המשפחה בישראל, כאשר ייתכן שבעתיד נראה ניסיונות חקיקה לשינוי המצב הקיים או המשך חיזוק מעמדו של בג"ץ על חשבון בתי הדין הרבניים.