בפסק דין נוקב ועמוס פסיקה, שניתן ב-4 באפריל 2025 בבית המשפט המחוזי בנצרת, קבע השופט הבכיר יונתן אברהם כי תביעתו של הקדש העדה הספרדית העיה"ק צפת ומירון – להצהרה על בעלות מלאה בנכס נדל"ן עתיק ברחוב האר"י בצפת – תימחק על הסף. הפסק, שמפרק את יסודות התביעה של גוף דתי היסטורי, דן בסוגיות יסוד של דיני נאמנות, ירושה, התיישנות, והוראות החוק מימי המנדט הבריטי.

במוקד הסיפור ניצבת תביעה אזרחית, שהוגשה על ידי הקדש הפועל מזה מאות שנים, ובה הוא טען לבעלות בלעדית בנכס שנרכש לדבריו כבר בשנת 1977 ממשפחת איזנברג. אלא שעם השנים נרשמו עסקאות חדשות על חלקים באותו נכס, לטובת גורמים פרטיים כמו חברת לוטרי אברוד בע"מ, רועי סופיר ואחרים. ההקדש ביקש למחוק רישומים אלה ולהירשם הוא כבעלים החוקי.

מאבק על נכס – עם שורשים של 400 שנה

לטענת ההקדש, שהוגשה באמצעות עו"ד א. נון, הנכס המדובר – בניין בן 17 חדרים – נמכר לו בהסכם מ-1977 על ידי יוסף איזנברג בשם אחיו ואחיותיו. אלא שבמהלך השנים לא בוצע רישום פורמלי בטאבו לטובת ההקדש, בשל מה שתואר כ"בעיה טכנית". במשך עשורים רבים עשה ההקדש שימוש בנכס ואף השכיר אותו לעיריית צפת. רק ב-2017, לטענתו, גילה לפתע שנרשמו זכויות קנייניות על שם צדדים שלישיים.

אלא שהנתבעים – ובהם עדנה ודניאל איזנברג, רפי פרימו, חברת לוטרי אברוד בע"מ (באמצעות עו"ד ד. לוונטל), ורועי סופיר (באמצעות עו"ד י. פריד) – טענו להגנה כפולה: גם מחמת התיישנות, וגם מהיעדר סמכות להגשת התביעה.

השופט אברהם: "ההקדש לא הוכיח את עצם קיומו כדין"

השופט אברהם לא חסך ביקורת. בפסק הדין פורט כיצד מסמכים שהציג ההקדש – לרבות החלטות מבית הדין הרבני והסכמות ישנות – אינם מהווים ראיה מספקת להקמת ההקדש כישות משפטית בעלת כשרות להגשת תביעה.

לדברי בית המשפט, נדרש היה כי ההקדש יציג "אישור מערכאה מוסמכת – קרי, בית המשפט המחוזי, ולא בית הדין הרבני – למינוי נאמנים ולהרשאה להגיש תביעה זו". משלא הוצגו אסמכתאות מתאימות, ומשאין זיקה מוכחת בין הגוף שתבע לבין הגוף שרכש את הנכס בהסכם המקורי – אין עמידה בדין.

בית המשפט ציין כי אפילו אם אכן הוקם הקדש לפני מאות שנים – דבר שלא הוכח – הרי שלפי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, רק בית המשפט המחוזי מוסמך לאשר ניהול או אכיפת זכויות בשם הקדש, אלא אם הוא הקדש דתי שהוקם בפני בית דין רבני לפני כניסת החוק לתוקף. וגם זה, לא הוכח כאן.

מתח סמכויות בין דתי למדינה: מי מנהל את ההקדשות?

אחת הסוגיות הבוערות שנחשפו בפסק הדין – ושהופכות אותו ליותר מסתם הכרעה בנוגע לנכס ספציפי – היא שאלת הסמכות: האם הקדש דתי הפועל זה מאות שנים בצפת צריך לנהל את ענייניו ולהגיש תביעות באמצעות בית הדין הרבני, או שמא עליו להתנהל לפי כללי הנאמנות האזרחית שנקבעו בחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ולפעול רק תחת פיקוח של בית המשפט המחוזי?

הקדש העדה הספרדית טען בתוקף כי מדובר ב"הקדש דתי" שהוקם עוד לפני קום המדינה, תחת פיקוחם של רבני העיר, ושמאז ומעולם ענייניו הוסדרו בפני בתי הדין הרבניים – כולל מינוי נאמנים, אישור עסקאות והסדרת נכסים. הוא אף הציג מסמכים והחלטות מבתי הדין הרבניים בירושלים ובחיפה כראיה לפיקוח שיפוטי מתמשך.

אלא שהשופט אברהם הציב גבול ברור: גם אם הקדש הוא דתי, הרי שמהרגע שנכנס לתוקף חוק הנאמנות בשנת 1979 – הסמכות המרכזית עוברת לבית המשפט המחוזי, אלא אם הוכח באופן חד-משמעי כי ההקדש הוקם בפני בית דין רבני עוד לפני אותה שנה.

ובכך – יצר פסק הדין הבחנה תקדימית ואכיפתית בין "קדושת המוסד" לבין חוקיותו המשפטית.

מה המשמעות המעשית? שינוי מהותי בהבנת זהות משפטית של הקדש דתי

פסק הדין מסמן שינוי ביחס המשפטי להקדשות הפועלות בצביון דתי אך ללא תשתית משפטית מלאה: מה שהיה עד כה נחשב למסורת מקובלת, אינו מקנה תוקף משפטי בלי מסמך מסמיך, זיהוי ברור, ותיעוד ממוסד.

לא עוד יוכל גוף דתי לטעון לבעלות או לניהול על נכסים היסטוריים רק מכוח מסורת, מכתבי רבנים או תעודות פנימיות. נדרשת סמכות פורמלית מוכחת, חתומה ומאושרת – ולא על ידי כל ערכאה, אלא דווקא על ידי הערכאה שהחוק קובע לה את הסמכות: בית המשפט המחוזי.

מהבחינה הזו, פסק הדין עשוי להפוך לתמרור אזהרה להקדשות ותאגידים דתיים רבים אחרים, המבקשים להיאבק על נכסים, לנהל הליכים משפטיים או לממש זכויות – אך עושים זאת מתוך תפיסה מסורתית שאינה עומדת בקנה אחד עם הדין המהותי.

השלכה מערכתית – וקריאה לרישום מחודש

השורה התחתונה של ההכרעה היא לא רק קונקרטית, אלא מערכתית: ייתכן והגיע הזמן לרישום מחודש של הקדשות דתיים במדינת ישראל, באופן שיתאים למסגרת חוקית אחידה, מבוקרת ומאושרת.

רבים מההקדשות הדתיים ההיסטוריים בישראל פועלים עד היום על בסיס מסמכים חלקיים, פרוטוקולים פנימיים או מכתבי רבנים – אך בלי אישור רשמי מהערכאה המתאימה. כעת, ברור: בלעדיו – אין עמידה משפטית.

הנושא העקרוני: מי מוסמך לאשר תביעה של הקדש דתי?

המחלוקת אינה רק טכנית. היא משקפת סוגיה משפטית עקרונית על אופן ניהול נכסי הקדש בישראל. האם הסמכות לאשר הליכים משפטיים היא של בתי הדין הרבניים או של בית המשפט המחוזי? בפסק הדין פורטו סעיפים רלוונטיים מחוק הנאמנות, חוק השליחות, וחוק ההתיישנות – ואף הופנו פסקי דין של העליון, בהם ע"א 11593/05 וע"א 5407/91.

מסקנת השופט ברורה: גם אם ההקדש פועל שנים רבות, לא הוצגו מסמכים המצביעים על הסמכה פורמלית תקפה להגשת התביעה. על כן, התביעה נדחית על הסף.

50 שנה – והרישום לא הושלם: ההתיישנות גוברת

מלבד בעיית ההרשאה, קיבל השופט גם את טענת ההתיישנות: ההסכם נחתם לפני כמעט 50 שנה, ולמרות שהקדש טען כי רק לאחרונה נודע לו על עסקאות נוגדות – אין בכך להצדיק את השיהוי הכבד. אין חולק, ציין השופט, כי כבר בשנות ה-70 ניתן היה לרשום את הזכויות, והימנעות מכך נזקפת לחובת התובע.

שאלת הבעלות – תישאר פתוחה

באופן מעניין, בית המשפט הבהיר כי לא נדרש לעומק שאלת הבעלות הקניינית עצמה – האם אכן ההקדש רכש את הזכויות כדין. כל ההכרעה הייתה בשאלות סף: מי מוסמך להגיש תביעה, והאם לא חלה התיישנות. השופט הבהיר כי גם אם טענות התובע היו נכונות מהותית – אין הן קבילות פורמלית ללא הרשאה כדין.

כל הצדדים והמשפטנים

התובע: הקדש העדה הספרדית העיה"ק צפת ומירון
בא-כוחו: עו"ד א. נון ואח'

הנתבעים וייצוגם:

• עדנה אייזנברג ודניאל איזנברג – ע"י עו"ד שרית בן שלו אייזנברג ואח'

• רפי פרימו – ע"י עו"ד רחמים טובים ואח'

• גיל ברזילי, שלי חביב, רון הלל – ע"י עו"ד א. חלפון ואח'

• חברת לוטרי אברוד בע"מ – ע"י עו"ד ד. לוונטל ואח'

• רועי סופיר – ע"י עו"ד י. פריד ואח'

פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט הבכיר יונתן אברהם, בבית המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת.

סוף דבר: לקח כפול למוסדות הדתיים

פסק הדין הנוכחי מהווה תזכורת חשובה למוסדות דתיים והקדשים הפועלים בישראל – יש לנהל את רכושם לא רק ברוח המסורת, אלא בהתאם לכללים הקפדניים של המשפט האזרחי. הרשאות, ייפוי כוח, רישום בטאבו, ותיעוד מדויק – כל אלה אינם עניינים שוליים, אלא תנאי סף למאבק משפטי אפקטיבי.

הקדשות בני מאות שנים צריכים לפעול בסטנדרט משפטי של המאה ה-21. אחרת – גם זכויות עתיקות תתנדפנה עם הרוח המשפטית של פסיקה מודרנית