פסק דין שניתן ביום 6 באפריל 2025 בבית משפט השלום בתל אביב–יפו מדגיש באופן חד את גבולות האחריות של מומחים שמונו על ידי בתי המשפט. התובעת, כרמית בן מרדכי, הגישה תביעה נזיקית בסך 850,000 ₪ נגד השמאי בני פיש – אשר שימש כמומחה מטעם בית המשפט בתיק פירוק שיתוף בדירה. השופט גיא פורר קבע: לא רק שהתביעה אינה עומדת בתנאי הסף שהותוו בפסיקה – אלא שיש למחוק אותה על הסף, ולחייב את התובעת בהוצאות.

רקע: מכירת דירה משותפת – וחלוף זמן עד לגילוי "הרשלנות"

בשנת 2019 ניהלה בן מרדכי הליך לפירוק שיתוף עם זוגתה לשעבר, עדי תייר, בנוגע לדירה ברחוב נס לגויים בתל אביב–יפו. הצדדים הסכימו למכור את הדירה למרבה במחיר, והשמאי בני פיש מונה כמומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי הדירה. חוות דעתו קבעה את שוויה על סך 2.2 מיליון ₪. לבסוף נמכרה הדירה בכ-2.8 מיליון ₪.

רק בשנת 2023, לטענת התובעת, גילתה כי בדירה נכללות זכויות בנייה נוספות – וכי מחיר השוק בעת המכירה היה גבוה בהרבה, לדבריה עד כדי 4.4 מיליון ₪. לטענתה, מדובר ברשלנות חמורה מצד השמאי, אשר הביאה לכך שזכויותיה נמכרו "בנזיד עדשים".

עילת התביעה: רשלנות שמאית, או חוסר מיצוי בהליך המקורי?

בית המשפט נדרש לבחון האם מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה – ובמיוחד בעניין מעגן נ’ אלירם – לפיהם ניתן להגיש תביעת נזיקין נגד מומחה מטעם בית המשפט רק אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, שהמומחה פעל בזדון או ברשלנות רבתי; והשני, שהתובע מיצה את ההליכים האפשריים לתקיפת חוות הדעת במסגרת ההליך המקורי.

במקרה הנוכחי, השופט פורר קבע כי אף לא אחד מהתנאים התקיים. התובעת, שהיא עורכת דין במקצועה, יוצגה בהליך הקודם על ידי באי כוח שמונו גם ככונסי נכסים, ולא העלתה כל טענה מקצועית בזמן אמת. היא לא שלחה שאלות הבהרה לשמאי, לא חקרה אותו, ולא ביקשה מינוי שמאי חלופי. יתרה מזו, צו מכירת הדירה ניתן על ידי בית המשפט למשפחה לאחר שהצדדים הסכימו למכירה.

לא רשלנות רגילה – אלא "רשלנות רבתי"

אחת הנקודות המרכזיות בפסק הדין היא הבהרה חדה של השופט פורר לגבי ההבחנה בין רשלנות "רגילה" לבין רשלנות "רבית" – כהגדרתה בפסיקה. התובעת לא טענה כלל לרשלנות רבתי בכתב התביעה, ורק בסיכומיה העלתה את המונח – מהלך שנדחה כ"הרחבת חזית".

גם לגופו של עניין, השופט קבע כי טענות התובעת נוגעות להערכת שווי, השוואות, ופרשנות של זכויות בנייה – נושאים המצויים בליבת שיקול דעת שמאי, אך אין בהם כדי להצביע על סטייה גסה או רשלנות קיצונית המחייבת חריגה מההגנה המוקנית למומחה מטעם בית המשפט.

ההזנחה של מיצוי ההליכים – מכריעה

מלבד היעדר עילה מבוססת, בית המשפט מצא שהתובעת כשלה בשמירה על זכויותיה בהליך הקודם. היא לא ביקשה התמחרות, לא הגישה בקשה לעצירת ההליך, ולא פעלה לחשיפת מלוא ערך הנכס בזמן אמת – למרות שלטענתה ידעה על פוטנציאל שווי גבוה יותר. העובדה שהיא הסתמכה "באופן עיוור" על חוות הדעת והייתה טרודה בעניינים אישיים, אינה מהווה נימוק מספק. השופט הדגיש שההליך הקודם הוא "הזירה הטבעית" לבירור מחלוקות כאלה – והימנעות מהפעלת כלים משפטיים בזמן, איננה מעניקה זכות תביעה חדשה בדיעבד.

מה אומרת הפסיקה? ביסוס מלא על "עניין מעגן"

פסק הדין משחזר את ההלכות שנקבעו בפרשת מעגן נ’ אלירם, ומאמץ אותן כמעט במלואן: לא כל שגיאה מקצועית מצד מומחה תוביל לאחריות אזרחית. רק זדון, או רשלנות קיצונית שבגינה נשללת לחלוטין ההגנה הפונקציונלית, תוכל להצדיק הליך נזיקי. במקרה הזה, אף אחד מהתנאים לא התקיים, וגם התשתית העובדתית שהתובעת הציגה – כולל חוות דעת שמאית נגדית – לא תמכה בטענותיה.

עלות לתובעת: גם הוצאות

לאחר קביעה כי אין מקום להמשך בירור ההליך, מחק השופט את התביעה על הסף וחייב את התובעת בהוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת הנתבע. מדובר בסכום לא מבוטל – אך נמוך ביחס לפסיקות הוצאות אחרות בתביעות דומות, מה שעשוי לשקף את העובדה שהשופט לא זקף לחובתה חוסר תום לב אלא לכל היותר שיקול דעת לקוי בהבנת המגבלות המשפטיות.

הצדדים וייצוגם המשפטי

התובעת: כרמית בן מרדכי
בא-כוחה: עו"ד טל ספיר

הנתבע: בני פיש
בא-כוחו: עוה"ד שי קין ויפעת שוויגמן

השופט: כבוד השופט גיא פורר
בית המשפט: בית משפט השלום תל אביב–יפו

סיכום: גבולות האחריות המקצועית – ושיעור באיפוק משפטי

פסק הדין הנוכחי ממחיש באופן חד את הרף הגבוה הנדרש כדי להגיש תביעה נגד מומחים משפטיים. בניגוד לאנשי מקצוע רגילים, מומחים שמונו מטעם בית המשפט נהנים מהגנה מוגברת – הנובעת מתפקידם האובייקטיבי, ומהצורך להבטיח את השתתפותם במערכת ללא חשש מתביעות "יום אחרי".

לצד זאת, הפסיקה מדגישה את חובתו של בעל דין לבדוק, לעמת ולממש את זכויותיו בזמן אמת – ולא לשוב בדיעבד בטענה ש"לא ידע". האיזון הזה, בין עצמאות המומחה ובין אחריות אישית, מצוי בלב המתח שבין המשפט למקצוענות – והפסיקה הפעם הטתה את הכף לטובת הוודאות והתפקוד התקין של מערכת המשפט.