בתוך אולם מספר 507 בבית המשפט המחוזי בירושלים, התנהל עימות משפטי טעון וטעון עוד יותר רגשית – על חבל דק שבין הודאה פלילית להסרת מסכה משפטית. זמנה גזהיין, אחד מחמישה נאשמים בפרשה של סחיטה וניסיון חבלה חמורה, ביקש לחזור בו מהודאתו – אבל בית המשפט לא קנה את זה.

בפסק דין שניתן השבוע, כבוד השופט אברהם רובין לא רק שדחה את הבקשה – אלא הפך אותה לנקודת מבחן עקרונית על המשמעות של הסכמות פליליות במדינת חוק.

הנאשם טען שלא הבין את משמעות ההסדר, שחשב שיוכל "לספר שהיה שיכור", ורק עכשיו קלט שהוא בעצם כבל את ידיו. האם זו באמת תחושת החמצה מאוחרת – או ניסיון טקטי להתנער מהרשעה תוך כדי תנועה? בית המשפט, כמו סכין משפטית חדה, חתך את השאלה הזו לשניים – ואמר: לא עוד.

כתב אישום חמור, חמישה נאשמים, והסדר טיעון אחד

כתב האישום המקורי שהוגש בפרשה היה חמור. סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין – רשימה מרשימה של עבירות פליליות שהובילה לגיבוש כתב אישום חמור נגד חמישה נאשמים:

1. ישאמבל היילו – נאשם 1

2. זמנה גזהיין – נאשם 2

3. אבי גזהיין – נאשם 3

4. גטצו מולנוך – נאשם 4

5. גטו גזהיין – נאשם 5

במהלך הדיונים, ובעקבות משא ומתן ממושך שכלל שלוש ישיבות גישור ודיונים ממוקדים בפני שופט מוקד, הצדדים הגיעו להסדר טיעון פתוח. חמישה נאשמים, חמישה ייצוגים משפטיים, אינספור הסתעפויות – ובסופו של דבר, הודאה.

רגע של חרטה – או תרגיל טקטי?

אבל אז, כשנדמה היה שההכרעה כבר מאחורינו, הגיעה הבקשה: נאשם 2 ביקש לחזור בו מהודאתו. או לפחות – להוסיף קצת תבלינים לעובדות. אולי יוכלו לשמוע שהייתי שיכור, הוא טען. אולי לא הבנתי עד הסוף. אולי לחצו עליי.

בית המשפט לא התרשם. "לא מדובר ברצון כן לחשוף את האמת", כתב השופט רובין, "אלא ברצון לשנות בדיעבד את תנאי הסדר הטיעון". הדברים נעשו "בדעה צלולה", הוסיף, תוך ניהול משא ומתן מלא שפרס בפני הנאשם ובא-כוחו את כל האפשרויות והשלכותיהן.

לחצים? לא בבית המשפט

ובכלל – אפילו הטענה שלפיה הופעל עליו "לחץ אדיר" מצד נאשמים אחרים הופרכה לחלוטין. מה שהיה באולם, כך פסק בית המשפט, היו חילופי דברים סוערים בין עורכי דין – לא יותר. לא לחץ, לא איום, ולא מניפולציה.

למרות הכול – פתח להגנה בשלב העונש

ובכל זאת, לא הכל נסגר עם טריקת דלת.

בניגוד לעמדה התקיפה שלו ביחס לחזרה מהודאה, בחר השופט רובין כן להיעתר לבקשה המשנית שהוגשה: לאפשר לנאשם להגיש את אמרות המתלונן, או לחלופין להעיד אותו כעד הגנה – במסגרת שלב הטיעונים לעונש בלבד. לא כדי לזכות, אלא כדי לנסות לרכך את גזר הדין.

"מדובר בראיות שהן חלק מחומר החקירה", ציין השופט, "שככל הנראה היו מוגשות ממילא לו התנהל התיק לגופו". לכן, מתוך רצון למנוע עיוות דין עתידי, הורה להתיר את הגשתן – אך רק לצורך נאשם 2, ולא עבור יתר הנאשמים.

משמעות רחבה: חוזקם של הסדרי טיעון

ההחלטה מבוססת בין היתר על סעיף 40י(ב) לחוק העונשין, המספק פתח להבאת ראיות חדשות בשלב טיעוני העונש – אך רק כאשר מדובר במקרים חריגים המצדיקים גמישות דיונית חריגה. השופט הדגיש: אין כאן לגיטימציה לפתוח מחדש את מהות ההודאה או עובדות כתב האישום.

מעבר למקרה הספציפי, מדובר בהחלטה שנוגעת בעצב חשוף של מערכת המשפט: האם הסדרי טיעון – שהם הלחם והחמאה של המשפט הפלילי המודרני – יכולים לעמוד בפני רוחות השינוי, התחכמות טקטית או חרטה בדיעבד?

במקרה הזה, התשובה הייתה חד-משמעית: כן. הסדר הוא הסדר. הוא נחתם מרצון. הוא נעשה בידיעה. ורק קיומו של עיוות דין ממשי – לא טיעון מאוחר או תרגיל טקטי – יוכל לערער אותו.

השחקנים במשפט: מי נגד מי?

ההליך התנהל בפני כבוד השופט אברהם רובין, בבית המשפט המחוזי בירושלים.

המאשימה: מדינת ישראל, שיוצגה בתיק זה על ידי פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי). שמות הסנגורים לא צוינו בהחלטה שפורסמה, אך נרשם במפורש כי כל אחד מהנאשמים יוצג על ידי עורך דין פרטי – ובית המשפט ווידא כי הם הסבירו ללקוחותיהם את ההסדר המשפטי ואת השלכותיו.

סיכום: כבוד ההודאה וכובד האחריות

כעת, כשהתיק עובר לשלב גזירת הדין, עומדת בפני נאשם 2 תקווה קלושה להקלת עונשו באמצעות אותן אמרות – שזכו לגישה רק בשולי הדרך. ככל שיבקש להמשיך לערער – יהיה עליו להתמודד עם פסק דין שמציג עיקרון ברור: לא חוזרים מהודאה על בסיס תחושת פספוס. בטח לא כשעמדת מולה עם עורך דין, הסכמת, והבנת.

אין כאן מקום ל"ניסיתי את מזלי". במשפט הפלילי, כמו בחיים – יש רגעים שבהם ההסכמה שלך היא לא פחות מהתחייבות.