האם אדם שקנה רכב יוקרתי ומצא את עצמו מבלה פעמים רבות במוסך, כשהוא נדרש לתיקונים חוזרים ונשנים, רשאי להציב על גג מכוניתו שלט המביע מחאה כנגד יצרנית הרכב, ואף להחנות אותו מול אולם התצוגה של היבואן והמוסך המורשה? ובכן, ככל שמדובר בבית המשפט המחוזי בחיפה, יש לענות על השאלה בחיוב.

לקוח של חברת וולבו רכש רכב בעלות של יותר מ-300,000 שקלים. אולם הרכב סבל מבעיות מכניות רבות אשר הביאו אותו לבקר במוסך לא פחות מ-11 פעמים בתקופה של ארבע שנים בלבד. בניו של בעל הרכב, אשר ראו את אביהם "נכנס ויוצא ממוסכים", החליטו לעשות מעשה יוצא דופן. במקום להגיש תביעה הם הציבו על גג הרכב שלט עם טענות קשות לגבי התקלות שאירעו בו. האחים אף לא הסתפקו בכך והחנו את הרכב המשולט בשלושה מועדים שונים מול אולם התצוגה של היבואן ומול המוסך המורשה המטפל ברכבי וולבו בעיר.

היבואן הגיש כנגד אחד מהאחים תביעה לפי חוק איסור לשון הרע ולפי פקודת הנזיקין (לפיצוי בגין שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודה). במקביל הוגשה על ידו בקשה למתן צו מניעה זמני להסרת השלט עד לפסק הדין בתביעה העיקרית.

"הצבת השלט – כמו מחאת הקוטג'"

בית המשפט (ת"א 32124-08-17 "מאיר" חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' פורקוש ) בחן את הדברים וקבע כי יש לדחות את הבקשה להסרת השלט. ראשית, נקבע כי למרות המחלוקת בין הצדדים לגבי המצב המכני/טכני של הרכב (כלומר, הטענות שהועלו בשלט), היבואן שהמידע בידיו לא חשף את הדברים בבקשה לסעד הזמני. לא הוגשה על ידו חוות דעת מומחה ולא הוכח באיזו מידה הטיפולים היו חריגים או שגרתיים. "בשלב הנוכחי ראוי לזקוף לחובת התובעת אי-הבאת מידע מלא ושלם בהקשר האמור", נכתב בפסק הדין.

טענה נוספת שנשמעה על ידי היבואן ושנדחתה בדיון היא שהאחים היו צריכים לפעול בדרך של הגשת תביעה ולא בהצבת שלט "פוגעני". בעניין זה, האח הסביר בעדותו שהם לא מעוניינים בתביעה. ראשית, האב שרכש את הרכב הוא אדם מבוגר והאחים טענו שהם אינם רוצים שהוא "יתחיל עם משפטים". שנית, האחריות לרכב היא קצרה ולכן הם לא בטוחים כי מחאתם תהיה בהכרח אפקטיבית במישור המשפטי. למעשה, הצבת השלט הוצגה על ידי האחים כ"מחאה צרכנית חברתית".

בעדותו בפני בית המשפט, טען האח הנתבע כי הצבת השלט היא כמו מחאת הקוטג', והוא ואחיו נטלו על עצמם את תפקיד המתריע בשער. הם החליטו לדבריו לפעול "במישור הציבורי" וליידע אנשים אודות מה שהם תופסים בתור השירות הקלוקל שניתן ללקוחות היבואן בישראל. האח הוסיף כי השלט שהוצב, גם אם היו בו אי דיוקים מסוימים, חוסה תחת הגנת אמת דיברתי ויש בו עניין לציבור. כלומר, התביעה העיקרית תידחה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (הגנת אמת בפרסום).

בית המשפט: מקרה בו חופש הביטוי גובר על הזכות לשם טוב

בית המשפט הזכיר ליבואן כי תובע בתביעת לשון הרע לא יכול לקבל סעד זמני להסרת פרסום, כל אימת ששאלת אחריותו של המפרסם לא הוכרעה ולא הוכח כי הגנתו יושבת על אדני סרק.

במישור המשפטי מדובר על החלטה שהתקבלה בבית המשפט העליון לפני כמעט 40 שנה וידועה כ"הלכת אבנרי". שם, דובר על איש ציבור שביקש למנוע פרסום ספר אודותיו ולאחר שבית המשפט המחוזי נתן לו את צו המניעה המבוקש, בית המשפט העליון (השופט אהרון ברק) הפך את ההחלטה על פיה וביטל את הסעד.

בהלכת אבנרי נקבע הכלל כי צו מניעה שנוגע לתביעת לשון הרע לא יינתן אלא במקרים חריגים, ובטרם ההליך העיקרי נדון יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב. על פי הלכת אבנרי, בית המשפט צריך לבחון מצד אחד את הפגיעה בשם הטוב שתיגרם לולא יינתן הצו (במקרה שלנו, מה יהיה הנזק לשם הטוב של וולבו), לעומת הפגיעה בזכות לחופש הביטוי (זכותם הדמוקרטית של האחים להציב את השלט ולזעוק זעקתם).

אמנם המעמד של חופש הביטוי לא שולל את הסמכות לתת צו מניעה, אך היות שמדובר בהליך מקדמי משקלו איננו קטן. השיקולים למתן צו מניעה בסיטואציות האלה מצויים בין השאר בסעיף 73 לפקודת הנזיקין שקובע כי "בית המשפט לא ייתן ציווי לשעה אלא אם ראה להנחת דעתו, על פי תצהיר או בדרך אחרת, כי קיימת שאלה של ממש שיש לדון בה, וקרוב לוודאי שהתובע יהא זכאי לתרופה ושיהא קשה, או אי אפשר, לעשות מלוא הצדק בשלב מאוחר יותר אם לא יינתן ציווי לשעה". כלומר, הצו יינתן רק אם בית המשפט סבור כי:

• ההליך העיקרי עוסק בשאלה של ממש שיש לדון בה.
• התובע יהיה זכאי – קרוב לוודאי – לתרופה בתום ההליך.
• אם הצו לא יינתן יהיה קשה או בלתי אפשרי לעשות צדק בשלב מאוחר יותר.

כמו כן, בהלכת אבנרי נקבע כי התנאים בסעיף 73 לפקודת הנזיקין הם אינם "רשימה סגורה". מהלכת אבנרי ובחזרה למכונית הוולבו, בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בהתחשב בנתונים שהוצגו עד עתה (או יותר, שלא הוצגו עד עתה), נראה כי דבריו של האח אינם טענות סרק. השופט קבע כי סביר להניח שהאח הנתבע יוכל להגן על הפרסום בהליך העיקרי. יתרה מזו, בית המשפט אף "עקץ" את היבואן באומרו כי "ספק אם לתובעת עילת תביעה של ממש".

בסופו של דבר "רכב המחאה" נשאר לעמוד מול אולם התצוגה של היבואן תוך כדי שבית המשפט חייב את היבואן לשלם 5,000 ₪ הוצאות משפט על ההליך. לדעתי, פסק הדין זה של המשפט המחוזי  יהיה תקדים ותמרור ירוק לניסיונות לסתום פיות של מחאה לגיטימית.