בית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב במדיניות הממונה על חדלות פירעון בנוגע למשך תקופת התשלומים של חייבים • בפסק הדין הודגש כי פריסה ארוכה יותר עשויה דווקא להגן על חייבים, למנוע מימוש נכסים ולאפשר שיקום כלכלי אמיתי • העותרות טענו: “החריג הפך לכלל”

מאבק עקרוני סביב אחת הסוגיות הרגישות ביותר בעולם חדלות הפירעון הגיע השבוע לסיומו בבית המשפט העליון: בג”ץ דחה עתירה שביקשה לחייב את המדינה לקבוע כי תקופת התשלומים של חייבים בהליכי חדלות פירעון תעמוד כברירת מחדל על שלוש שנים בלבד.

פסק הדין, שניתן בהרכב הנשיא יצחק עמית, השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי־שטייניץ, עוסק בשאלה שמעסיקה בשנים האחרונות אלפי חייבים, עורכי דין ובעלי תפקידים: האם מדיניות הממונה על חדלות פירעון האריכה בפועל את תקופות התשלומים מעבר למה שהתכוון המחוקק כאשר חוק חדלות פירעון החדש נכנס לתוקף בשנת 2019.

העתירה הוגשה על ידי עמותת “דף חדש – ללא חובות” ועמותת “לתת”, שטענו כי למרות שהחוק קובע תקופת תשלומים בסיסית של שלוש שנים, בפועל הממונה ממליץ באופן שיטתי על תקופות ארוכות יותר עד כדי כך שהחריג הפך למציאות היומיומית במערכת. לפי הנתונים שהוצגו בעתירה, בשנת 2023 עמדה תקופת התשלומים הממוצעת על כ־51 חודשים.

“שיקום כלכלי אינו נוסחה אחידה”

אלא שבית המשפט לא השתכנע כי מדובר בסטייה ממטרות החוק.

בפסק הדין הודגש כי הליכי חדלות פירעון אינם פועלים בשיטת “פס ייצור”, אלא מחייבים התאמה אישית לכל חייב בהתאם למצבו הכלכלי, יכולת ההחזר שלו, התנהלותו מול הנושים ונסיבות חייו.

השופטים הזכירו כי סעיף 163 לחוק חדלות פירעון אמנם קובע שלוש שנים כברירת מחדל, אך באותה נשימה מעניק לבית המשפט סמכות רחבה להאריך את התקופה במקרים רבים בין היתר כאשר החייב פעל בחוסר תום לב, יצר חובות בהיקף משמעותי תוך ידיעה שלא יוכל לפרוע אותם, לא שיתף פעולה עם ההליך או כאשר קיימות נסיבות כלכליות מיוחדות המצדיקות הארכה.

בעליון אף הלכו צעד נוסף, והדגישו כי הארכת התקופה אינה בהכרח “עונש” לחייב ולעיתים היא דווקא מגנה עליו.

לפי פסק הדין, קיצור תקופת התשלומים עלול להוביל לכך שהחייב יידרש לעמוד בהחזרים חודשיים גבוהים מדי, באופן שעלול להביא לקריסת ההליך כולו ולביטול ההגנות שמעניק החוק.

המסר לשוק: גמישות במקום קשיחות

אחד החלקים הבולטים בפסק הדין נוגע לשאלת הנכסים של חייבים ובעיקר דירות מגורים.

השופטים ציינו כי במקרים מסוימים דווקא פריסה ארוכה יותר של התשלומים מאפשרת לחייב לשמור על נכסיו ולמנוע מימוש כפוי ומהיר על ידי הנושים. כך למשל, חייב שמחזיק בדירת מגורים עשוי לקבל אפשרות “לפדות” את זכויותיו לאורך זמן במקום להיאלץ למכור את הדירה באופן מיידי.

האמירה הזאת עשויה להיות משמעותית במיוחד בתקופה שבה יותר ויותר ישראלים נקלעים לקשיים פיננסיים על רקע הריבית הגבוהה, יוקר המחיה והאטה כלכלית במספר ענפים במשק.

במובן הזה, פסק הדין משדר מסר ברור – מערכת חדלות הפירעון אינה אמורה לפעול באופן אוטומטי או טכני, אלא לאזן בין אינטרס הנושים לבין האפשרות האמיתית לשקם את החייב ולהחזירו למסלול כלכלי תקין.

ומה לגבי התקנות שעדיין לא הותקנו?

העתירה עסקה גם בנושא נוסף שמעורר ביקורת כבר שנים: העובדה שמשרד המשפטים טרם השלים את התקנת התקנות הקובעות כיצד יחושבו דמי המחיה וכושר ההשתכרות של חייבים נושא שהחוק חייב להסדיר כבר בשנת 2018.

בעניין זה מסרה המדינה כי טיוטת התקנות כבר מונחת מזה כחצי שנה על שולחנה של ועדת החוקה של הכנסת. בעקבות זאת קבע בג”ץ כי הסוגיה התייתרה בשלב זה, אך רמז כי אם העיכוב יימשך ניתן יהיה לשוב ולעתור בנושא.

המשמעות המעשית

מבחינה מעשית, פסק הדין מותיר בידי בתי המשפט והממונה על חדלות פירעון שיקול דעת רחב מאוד בקביעת משך ההליך לכל חייב.

המשמעות היא שגם בשנים הקרובות לא צפויה אחידות מלאה בין תיקים שונים, כאשר כל מקרה ימשיך להיבחן לפי נסיבותיו החל מגובה החובות, דרך התנהלות החייב ועד ליכולת ההחזר בפועל.

עבור עורכי הדין העוסקים בתחום, מדובר בפסק דין שמחזק את הגישה הפרקטית הנהוגה כיום במערכת: פחות כללים קשיחים, יותר התאמה אישית. עבור חייבים המסר מורכב יותר: שלוש שנים אינן בהכרח “זכות אוטומטית”, אך גם הארכת ההליך אינה בהכרח פגיעה בהם.

עו”ד יוסף ויצמן: “פסיקה שמחזירה את שיקול הדעת למקום הנכון”

עו”ד יוסף ויצמן, העוסק בתחום הגבייה, ההוצאה לפועל וחדלות הפירעון, בירך על פסק הדין וטען כי בית המשפט העליון העביר מסר חשוב של איזון ואחריות.

לדבריו, “הניסיון לקבוע באופן גורף שכל הליך חדלות פירעון יסתיים בתוך שלוש שנים מתעלם מהמציאות המורכבת של חייבים ושל ההליכים עצמם. יש תיקים שבהם דווקא פריסה ארוכה יותר מאפשרת לחייב להשתקם באמת, לעמוד בתשלומים ולמנוע קריסה נוספת של ההליך.”

ויצמן הוסיף כי פסק הדין מחזק את הגישה של בחינה פרטנית לכל תיק:
“בית המשפט הבין שאין פתרון אחיד לכולם. יש חייבים שזקוקים לזמן נוסף כדי לשמור על נכסים, להסדיר חובות ולהחזיר את חייהם למסלול תקין. בעיניי, זאת פסיקה מאוזנת ונכונה יותר גם לחייבים וגם לנושים.”

עוד ציין כי לדעתו, קיצור אוטומטי של התקופה היה עלול ליצור מצב שבו חייבים רבים לא היו מצליחים לעמוד בהחזרים החודשיים:
“כשמעמיסים על חייב תשלומים שהוא לא מסוגל לשלם התוצאה בסוף היא כישלון ההליך. המטרה של החוק היא שיקום כלכלי אמיתי, לא רק סגירת תיקים על הנייר.

מצ"ב העתירה:008fefbc625d49d7ae76817262a19cfa.doc