נישואים שנמשכו כחודש בלבד הובילו להליך משפטי שנמשך כשלוש שנים ולדיון הלכתי מורכב בשאלת החיוב בתוספת כתובה. בית הדין הרבני האזורי ברחובות קבע ברוב דעות כי הבעל ישלם לגרושתו 101 אלף שקל – מלוא סכום הכתובה ותוספת הכתובה שעליה התחייב.

פסק הדין ניתן בהרכב בראשות הרב אליהו עמאר – אב"ד, ולצדו הרב יאיר לרנר והרב צבי בירנבאום. בעוד הרב עמאר והרב בירנבאום סברו כי יש לחייב את האיש במלוא הסכום, הרב לרנר חלק עליהם בכל הנוגע לתוספת הכתובה וסבר כי הספק ההלכתי במקרה אינו מאפשר לחייב בה.

האישה ביקשה שלום בית, הבעל ביקש להתגרש

בני הזוג נישאו במרץ 2022. עבור האישה, אם לשני ילדים מנישואים קודמים, היו אלה נישואים שניים; עבור האיש היו אלה נישואיו הראשונים.

אלא שהחיים המשותפים נמשכו זמן קצר בלבד. כחודש לאחר החתונה עזב האיש את הבית והשניים נפרדו. בתקופה שבה חיו יחד ניסו בני הזוג לקיים יחסי אישות, אולם בתחילת ההליך לא הייתה מחלוקת כי הם לא הצליחו לקיים יחסים מלאים.

למרות הפרידה, האישה ביקשה בתחילה לשקם את הנישואים. באפריל 2022 היא פתחה בהליך יישוב סכסוך, ובהמשך הגישה תביעה לשלום בית וביקשה כי הצדדים יפנו לטיפול זוגי ומיני.

בדיון שהתקיים בפני בית הדין עמדה האישה על רצונה לנסות ולהמשיך בנישואים, בעוד האיש הבהיר כי אינו מעוניין בכך וביקש להתגרש.

משהתברר כי האפשרות לשלום בית אינה עומדת עוד על הפרק, הגישה האישה בנובמבר 2022 תביעת גירושין ולצדה תביעה לתשלום כתובתה בסך 101 אלף שקל. האישה יוצגה בידי טו"ר יוסי נחמני, ואילו האיש יוצג בידי טו"ר אלעד אמסלם.

בית הדין: היוזמה לפירוד הייתה של האיש

אחת הסוגיות המרכזיות שנדרשו להכרעה הייתה מי מהצדדים הביא למעשה לסיום הנישואים.

האיש טען כי האישה היא שהביאה לפירוד, בין היתר לאחר שארזה את חפציו ובהמשך הגישה בעצמה את תביעת הגירושין. בית הדין דחה את הטענה וקבע כי מהראיות ומהגרסאות שהוצגו בפניו עולה כי ההחלטה לסיים את החיים המשותפים הייתה של האיש.

בית הדין התייחס גם לטענות שהעלה האיש ביחס להתנהלות האישה בתקופת הנישואים הקצרה, ובהן טענות לחשדנות, לקשיים במערכת היחסים ולמחלוקות כלכליות. נקבע כי טענות אלה לא הוכחו במידה הנדרשת, וכי גם אין בהן, בנסיבות שנדונו, כדי להביא לשלילת זכאותה של האישה לכתובתה.

ההליך נמשך גם לאחר שהקשר בין הצדדים הסתיים בפועל. ביוני 2024 הורה בית הדין על חיוב האיש בגט, תוך שהמחלוקות הכספיות נותרו להכרעה בהמשך. הגט סודר ביולי אותה שנה.

האיש טען כי מאחר שחויב בגט, אין מקום לחייבו גם בתוספת הכתובה. דעת הרוב דחתה את הטענה וקבעה כי אין מדובר במקרה שבו בעל המעוניין בהמשך הנישואים נאלץ להתגרש בניגוד לרצונו. במקרה שנדון, האיש עצמו כבר לא ביקש לקיים את הנישואים, ולכן חיובו בגט אינו פוטר אותו כשלעצמו מתוספת הכתובה.

המחלוקת סביב היחסים בין הצדדים

מכאן עבר הדיון לשאלה שהייתה במוקד המחלוקת ההלכתית בפסק הדין: האם בנסיבות שבהן לא התקיימו יחסי אישות מלאים קמה לאישה זכות לתוספת הכתובה.

בתחילת ההליכים מסרו הצדדים כי לא הצליחו לקיים יחסי אישות מלאים. האיש תלה זאת במחלה ובחולשה שממנה סבל בתקופה שלאחר החתונה.

בהמשך הבהירה האישה כי אמנם לא התקיימו יחסים מלאים, אך התקיימה בין הצדדים קרבה אינטימית ויחסים חלקיים. לדבריה, בתחילת ההליך נמנעה מלפרט את הדברים בשל המבוכה הכרוכה בחשיפת פרטים אינטימיים במסגרת הדיון.

מטעם האיש נטען כי מדובר בשינוי גרסה שנעשה לאחר שהתבררה משמעות הדברים לעניין תביעת הכתובה.

הסוגיה קיבלה תפנית משמעותית בדיון מאוחר יותר, כאשר האיש עצמו אישר במענה לשאלות כי בין הצדדים התקיימו יחסים חלקיים וכי בחלק מהמקרים הגיע לפורקן.

לדעת הרב אליהו עמאר, לדברים אלה הייתה משמעות ראייתית והלכתית. בפסק הדין נקבע כי הודאת האיש מלמדת שלכל הפחות התקיימה בין הצדדים "העראה", נתון שהיה בעל חשיבות להכרעה בשאלת תוספת הכתובה.

מחלוקת בין הדיינים על תוספת הכתובה

הדיון בשאלת היחסים בין הצדדים הוביל את בית הדין לבחינה נרחבת של המחלוקת ההלכתית בדבר "חיבת חופה" ו"חיבת ביאה", ובפרט בשאלה באילו נסיבות קמה הזכות לתוספת הכתובה כאשר הנישואים לא הגיעו ליחסי אישות מלאים.

הרב עמאר סבר כי מכלול הנסיבות, ובכללן דברי האישה והודאת האיש ביחסים החלקיים, מצדיק את חיובו בתוספת הכתובה. הרב צבי בירנבאום הצטרף למסקנתו.

מנגד, הרב יאיר לרנר סבר כי אין מקום לחייב את האיש בתוספת הכתובה. בחוות דעתו עמד על המחלוקת בין הפוסקים בשאלת משמעותה של "חיבת חופה", על הספק העובדתי שנוצר ביחס להיקף היחסים בין הצדדים ועל השינויים בגרסת האישה.

לגישתו, כאשר מדובר בחיוב כספי וקיים ספק הלכתי ממשי באשר לעצם הזכאות לתוספת, אין מקום להוציא את הכספים מהאיש.

עמדתו נותרה בדעת מיעוט.

ברוב דעות: הבעל ישלם 101 אלף שקל

בסופו של דבר קבע בית הדין ברוב דעות כי האיש ישלם לאישה 101 אלף שקל בגין כתובתה ותוספת כתובתה.

במקביל הכריע בית הדין גם במחלוקות הרכושיות שנותרו בין בני הזוג. האישה חויבה להשיב לאיש 9,102.5 שקל, המהווים מחצית מכספי מתנות החתונה שנותרו ברשותה. מנגד, נדחתה תביעת האיש להשבת מתנות האירוסין.

גם תביעת האישה להשבת 10,000 שקל שהעבירה לאיש לפני הפרידה נדחתה, לאחר שנקבע כי הכסף ניתן לו כמתנה.

בית הדין התייחס בסיום פסק הדין גם להתמשכות החריגה של ההליך – נישואים שנמשכו כחודש בלבד והובילו להתדיינות של כשלוש שנים. בפסק הדין נמתחה ביקורת על חלק מאופן ניהול ההליך ועל טענות שהועלו ללא תשתית מספקת.

למרות זאת החליט בית הדין, לפנים משורת הדין, שלא לחייב בהוצאות משפט.

פסק הדין ממחיש את המשמעות הכספית שעשויה להיות גם לנישואים קצרים במיוחד: במקרה שנדון, העובדה שבני הזוג לא קיימו יחסי אישות מלאים לא הספיקה כדי לפטור את האיש מתוספת הכתובה. ברוב דעות נקבע כי נסיבות הפירוד, לצד הודאתו ביחסים החלקיים שהתקיימו בין הצדדים, מבססות את חיובו במלוא סכום הכתובה – 101 אלף שקל.

לפסק דין: