עסקת המכר כבר הייתה בשלב מתקדם. כונסי הנכסים פרסמו את הנכס, קיימו התמחרות, ניהלו משא ומתן, הכינו טיוטות הסכם ואף איתרו קונה. אלא שאז, דווקא שני בעלי הנכס – שהליך הכינוס נועד מלכתחילה לפרק את השיתוף ביניהם – התאחדו סביב עמדה אחת: במחיר שהושג, הם אינם מוכנים למכור.

הבקשה המשותפת הזו הציבה בפני בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו שאלה בעלת משמעות רחבה הרבה מעבר לסכסוך הספציפי: מה קורה לשכרו של כונס נכסים שהשקיע עבודה משמעותית והביא את ההליך כמעט עד לקו הסיום, אך המכירה עצמה לא הושלמה?

הרכב הדיינים, שכלל את אב"ד הרב אבירן יצחק הלוי, הרב משה שלום שור והרב בן ציון ציוני, השיב על השאלה בדעת רוב: עצם העבודה שבוצעה מזכה את הכונסים בשכר, אך אין בכך כדי להקנות להם אוטומטית את מלוא השכר שהיה משולם אילו הנכס אכן נמכר.

הפער במחיר שהפך את הצדדים ל"חזית אחת"

ההליך קיבל תפנית כאשר ביום 4 במאי 2026 הגישו הצדדים בקשה משותפת לביטול הליך הכינוס. לטענתם, המחיר שהצליחו הכונסים להשיג היה רחוק מאוד משווי הנכס על פי השמאות, ומכירתו באותם תנאים צפויה לגרום להם הפסד כבד.

המבקשת יוצגה בהליך בידי עו"ד מרדכי גרוס, עו"ד גלית מסיקה, עו"ד קובי חן ועו"ד רונן דליהו, ואילו המשיב יוצג בידי עו"ד ליאורה ברטלר צאפאל ועו"ד דבי תורג'מן.

הצדדים טענו כי נוצר פער קיצוני בין שווי הנכס לבין ההצעה שהתקבלה, כי שניהם מתנגדים למכירה וכי קיימת חלופה כלכלית אחרת – השכרת הנכס וחלוקת ההכנסות ממנו. לטענתם, עצם העובדה שבעלי הנכס, חרף המחלוקת ביניהם, הגיעו להסכמה בנקודה זו, עשויה אף לפתוח פתח להסדרה רחבה יותר של הסכסוך.

כונסי הנכסים ראו את הדברים אחרת לחלוטין.

הכונסים: העבודה כבר נעשתה

בתגובה לבקשה טענו הכונסים כי מדובר בניסיון לעצור הליך שהתקדם משמעותית לאחר שהם כבר השקיעו בו עבודה רבה. לשיטתם, הצדדים אינם יכולים ליהנות מהפעולות שבוצעו במסגרת הכינוס ואז לסגת מההליך באופן שישלול את שכרם.

הכונסים פירטו שורה ארוכה של פעולות שבוצעו: טיפול בתקבולי שכירות, בירורים משפטיים מול הקיבוץ ורשות מקרקעי ישראל, פרסום הנכס בעיתונות, ביצוע התמחרות, ניהול משא ומתן עם מציעים, הכנת טיוטות הסכמי מכר, שיחות עם השמאית, הגשת בקשות לבית הדין ואף פתיחת חשבון כינוס בבנק.

לטענתם, למעשה בוצעו שני סבבים משמעותיים של ניסיון למכור את הנכס, לאחר שהעסקה הראשונה לא הבשילה ונדרש סבב נוסף מול מציעים חלופיים.

על רקע זה ביקשו הכונסים כי אם הליך הכינוס יבוטל, ייפסק לזכותם שכר בשיעור של 4% בתוספת מע"מ, על בסיס שווי כולל של כ-5.7 מיליון שקל. לפי פסק הדין, משמעות הדרישה הייתה תשלום של כ-269 אלף שקל.

בית הדין: 4% הם תקרה – לא זכות אוטומטית

בית הדין דחה את הטענה שלפיה עצם מינויו של כונס נכסים והיקף עבודתו מזכים אותו בהכרח בשיעור המרבי הקבוע בתקנות.

בפסק הדין הודגש כי השיעור של 4% הוא תקרה מקסימלית, ולא שיעור שהכונס זכאי לו באופן אוטומטי בכל תיק.

בבואו לקבוע את השכר, קבע בית הדין כי יש להתחשב בין היתר בהיקף המאמץ שהושקע, בפעולות שבוצעו, בשווי הנכס, בתוצאה שאליה הגיע הליך הכינוס ובהשאלה החשובה מכולן – האם פעולת הכינוס הושלמה בפועל.

במקרה הזה, התשובה הייתה שלילית.

בית הדין קיבל את עמדת בעלי הנכס שלפיה הפער המשמעותי בין השמאות לבין המחיר שהושג מאפשר להם להימנע ממכירה שאינה משרתת את האינטרס הכלכלי שלהם.

עוד ניתן משקל לטענתם כי בתקופה של חולשה בענף הנדל"ן אין הכרח למכור את הנכס בכל מחיר, וכי קיימת אפשרות להמשיך ולהשכיר אותו ולחלק את דמי השכירות.

"הם אינם חייבים למכור בכל מחיר ולהפסיד מכיסם", נקבע בפסק הדין.

מצד אחד אין מכירה – מצד שני אי אפשר להתעלם מהעבודה

עם זאת, בית הדין לא קיבל את העמדה שלפיה ביטול המכירה מוחק את עבודת הכונסים כאילו לא הייתה.

הכונסים, כך נקבע, פעלו מכוח מינוי בית הדין, ביצעו שורה של פעולות ואף הצליחו למצוא קונה לנכס. לכן, גם אם לא מגיע להם שכר בגין מכירה שלא יצאה אל הפועל, אין הצדקה להשאיר אותם ללא תמורה בגין העבודה שכבר בוצעה.

בית הדין הבחין למעשה בין שכר בגין השלמת מכירת הנכס לבין שכר בגין פעולות הכינוס והניהול שבוצעו בדרך למכירה.

העיקרון שאימץ בית הדין הוא שכאשר הליך כינוס נפסק בטרם הושלם, יש לבחון את העבודה שנעשתה בפועל – ולא לחשב את השכר כאילו העסקה הגיעה לסיומה.

בסופו של דבר קבעה דעת הרוב כי שכרם של הכונסים יעמוד על 40 אלף שקל בתוספת מע"מ, סכום שישולם על ידי שני בעלי הנכס בחלקים שווים.

לאחר תשלום הסכום, הורה בית הדין על ביטול הליך הכינוס וסגירתו.

המחלוקת בתוך ההרכב

אלא שההחלטה לא התקבלה פה אחד.

הרב בן ציון ציוני הצטרף למסקנות שלפיהן אין לפסוק לכונסים את מלוא השכר המבוקש, וכך נוצר רוב לתוצאה שלפיה יש להעמיד את שכרם על 40 אלף שקל בתוספת מע"מ.

מנגד, אב"ד הרב אבירן יצחק הלוי הציג עמדה שונה באופן מהותי.

לשיטתו, הכונסים כבר ביצעו את עבודתם למעשה עד תום ואף הביאו בפני בית הדין הסכם מכר לאישור. העובדה שבשלב זה החליטו בעלי הנכס לסגת מן העסקה אינה צריכה, לדעתו, לפגוע בזכאותם של הכונסים לשכרם.

הרב יצחק הלוי סבר כי בנסיבות אלה הכונסים זכאים למלוא שכרם, והפנה לפסיקה קודמת של בית הדין הרבני הגדול שלדבריו עסקה במקרה דומה.

אלא שעמדתו נותרה בדעת מיעוט – וההלכה בתיק נקבעה כדעת הרוב.

המסר לכונסי נכסים ולבעלי נכסים

פסק הדין מחדד את ההבחנה שבין עבודה שהושקעה בהליך כינוס לבין השלמת המימוש עצמו.

מצד אחד, בעל נכס אינו מאבד בהכרח את האפשרות לעצור מכירה רק משום שכבר מונה כונס וההליך התקדם, בפרט כאשר נוצר פער משמעותי בין שווי הנכס לבין המחיר שניתן להשיג עבורו.

מצד שני, עצירת המכירה אינה פוטרת בהכרח את בעלי הנכס מתשלום לכונס. אם בוצעו פעולות ממשיות, הושקעו שעות עבודה וננקטו צעדים משמעותיים בדרך למימוש, בית הדין רשאי לפסוק שכר עבור אותה עבודה גם אם העסקה עצמה לא הושלמה.

במקרה הנוכחי הפער בין העמדות היה משמעותי במיוחד: מול דרישה של כ-269 אלף שקל, הסתפקה דעת הרוב בשכר של 40 אלף שקל בתוספת מע"מ.

פסק הדין ניתן ביום 16 באוגוסט 2026, בבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו.

עו"ד יוסף ויצמן, בעלים של משרד מוביל בתחום הכינוס נכסים, מסר בתגובה:

פסק הדין מחדד נקודה חשובה מאוד בעבודתם של כונסי נכסים: שכר הכונס אינו נגזר באופן אוטומטי מהשיעור המרבי הקבוע בדין, אלא צריך לשקף את העבודה שבוצעה בפועל, את היקף הפעולות, את המאמץ שהושקע ואת השלב שאליו הגיע ההליך. מנגד, חשוב לא פחות להגן על כונס נכסים שפעל מכוח מינוי שיפוטי, השקיע שעות עבודה רבות וקידם את המימוש באופן ממשי, גם כאשר בסופו של דבר הצדדים הם שמבקשים לעצור את המכירה.

המקרה הזה ממחיש את המתח הקיים לא פעם בהליכי כינוס בין זכותם של בעלי הנכס שלא להשלים עסקה שלטעמם אינה משקפת את שוויו, לבין הצורך להבטיח שכונס נכסים שמילא את תפקידו לא ייצא ללא שכר ראוי עבור עבודתו. לכן, ההבחנה שעושה בית הדין בין שכר עבור עצם המימוש לבין שכר בגין הפעולות שכבר בוצעו היא בעלת חשיבות מעשית רבה, והיא מדגישה פעם נוספת את שיקול הדעת הרחב של הערכאה שמינתה את הכונס בקביעת שכרו.

לקריאת פסק הדין: