פסק דין מקיף שניתן בבית הדין הרבני האזורי באשדוד עוסק בגבולות שיקול הדעת של בית הדין במסגרת איזון משאבים בין בני זוג, ובמעמדה של חוות דעת מומחה שמונה בהסכמת הצדדים.

את פסק הדין נתן הרכב בראשות הרב עידו שחר, אב בית הדין, ולצדו הרב בן ציון ציוני והרב שמואל צבי פריד. האיש יוצג בידי עורכי הדין מיכל טרמצ'י ושמואל מורן ובידי הטוען הרבני משה ליבוביץ. האישה יוצגה בידי עורכי הדין יאיר שיבר וליהיא כהן־דמבינסקי.

הצדדים היו נשואים במשך כשלושים שנה ולהם שלושה ילדים בגירים. לאחר פרוץ המשבר ביניהם בשנת 2019, הוגשו הליכים משפטיים, ובשנת 2022 התגרשו. עם זאת, המחלוקת הרכושית נמשכה, ובמרכזה עמדה חברה פרטית שבה החזיק האיש במניות.

לצורך חלוקת הרכוש מונה מומחה, שהגיש חוות דעת רחבת היקף ובה העריך את נכסי הצדדים, זכויותיהם ושווי החברה. אלא ששני הצדדים חלקו על מסקנותיו: האישה טענה כי שווי החברה הוערך בחסר, ואילו האיש טען כי השווי שנקבע גבוה ואינו משקף את מצבה לאחר הקורונה, המשברים הכלכליים והמלחמה.

מעמד מיוחד לחוות דעת מומחה

בית הדין קבע כי לחוות דעת מומחה שמונה מטעמו ובהסכמת הצדדים יש מעמד מיוחד. ככלל, בית הדין יאמץ את מסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא כאשר קיימת הצדקה עובדתית או משפטית חריגה.

במסגרת ההליך הוגשה גם חוות דעת מטעם רועי פולניצר, יו"ר לשכת מעריכי השווי והאקטוארים הפיננסיים בישראל. בית הדין קבע כי חוות דעת פרטית יכולה לשמש כלי ביקורת ולהצביע על קשיים בהערכת המומחה, אך היא אינה מחליפה את חוות הדעת שהוגשה מטעם בית הדין ונבחנה בחקירה.

למרות זאת, בית הדין הדגיש כי אימוץ חוות דעת אינו פעולה אוטומטית, וכי במסגרת איזון משאבים ניתן להתאים את התוצאה לנסיבות המקרה.

שווי החברה יופחת ב־15%

האיש טען כי שווי החברה נקבע לפי מצבה במועד הקרע, מבלי להביא בחשבון אירועים שהתרחשו לאחר מכן ופגעו בענף הבנייה.

בית הדין קבע כי ככלל, הערכת השווי צריכה להיעשות לפי המועד הקובע. עם זאת, מאחר שמדובר באיזון בין בני זוג ולא בעסקה מסחרית רגילה, יש להתחשב גם בשיקולי צדק חלוקתי.

הדיינים נתנו משקל למשבר הקורונה, למחסור בעובדים בענף הבנייה ולהשלכות המלחמה, והורו להפחית 15% משווייה הסופי של החברה. הודגש כי ההפחתה אינה מבטלת את חוות הדעת, אלא מהווה התאמה שיפוטית לנסיבות שנוצרו.

רק 60% מכספי המקדמות ייחשבו כהון עודף

מחלוקת מרכזית נוספת עסקה בכספים שהיו בקופת החברה ומקורם במקדמות ששילמו לקוחות.

המומחה סבר כי הכספים מעידים על איתנות החברה ומאפשרים לה לפעול ללא אשראי בנקאי. האיש טען כי אין מדובר בכסף פנוי, שכן כנגד המקדמות קיימות התחייבויות לביצוע עבודות ופרויקטים.

בית הדין קיבל את העמדה כי המקדמות אינן הלוואה או חוב בנקאי, אך קבע שגם אין לראות במלוא הסכום כהון עודף. לכן נקבע כי רק 60% מכספי המקדמות ייכללו בחישוב שווי החברה.

מס רעיוני ינוכה מהאיזון

בית הדין קיבל גם את טענת האיש שלפיה יש להפחית מס רעיוני מחלקה של האישה בשווי החברה.

נקבע כי אף שהחברה אינה נמכרת בפועל, יש לבחון את השווי שהיה נותר בידי בעליה לאחר תשלום המס שהיה חל במקרה של מכירה. לכן הורה בית הדין למומחה לחשב את תשלומי האיזון לאחר הפחתת המס הרעיוני.

לעומת זאת, נדחתה טענת האיש להפחית את שווי החברה בשל הסכם עם שותפו, שאִפשר לכל אחד מהם לרכוש את חלקו של האחר במחיר מופחת. בית הדין קבע כי ההסכם מעניק לאיש גם זכות מקבילה ולכן אינו פוגע בהכרח בשווי מניותיו.

הטענות נגד האישה לא שינו את האיזון

האיש ביקש להפחית את זכויות האישה בשל טענות הנוגעות להתנהלותה במהלך הנישואין ואף דרש פיצויים בגין הרס חיי המשפחה.

בית הדין דחה את הבקשה וקבע כי הטענות לא הוכחו במסגרת הליך מסודר, וכי גם טענה לאשמה בפירוק הנישואין אינה מובילה בהכרח לפגיעה בזכויות רכושיות.

הבקשה לפיצויי נזיקין נדחתה, ואילו הטענה לביטול מזונות ששולמו בעבר תוכל להתברר, ככל שיוגש הליך נפרד בתיק המזונות.

בסופו של דבר אימץ בית הדין את חוות דעת המומחה, בכפוף לשינויים שנקבעו בפסק הדין. המומחה יידרש כעת לבצע חישוב מחודש של הסכום שהאיש יחויב לשלם לאישה, תוך הפחתת 15% משווי החברה, הכללת 60% בלבד מכספי המקדמות וניכוי המס הרעיוני.

פסק הדין ניתן ביום 16 במרץ 2026 והותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

פסק דין