סכסוך גירושים בין בני זוג ישראלים שהעתיקו את חייהם לפורטוגל הפך למאבק עקרוני על גבולות סמכותו של בית הדין הרבני בישראל. השאלה שעמדה בפני בית הדין הרבני הגדול לא הייתה רק היכן יתגרשו בני הזוג, אלא איזו מדינה תכריע גם בעניינה של בתם הקטינה – פורטוגל, שבה נולדה וגדלה, או ישראל, שאליה מבקשת האם לשוב.

בני הזוג הם אזרחי ישראל שנישאו אזרחית בפורטוגל בדצמבר 2019. בתם נולדה שם באוקטובר 2021. לאחר שהקשר בין השניים עלה על שרטון נפתחו הליכים גם בפורטוגל וגם בישראל, ובמהרה הפכה שאלת מקום הדיון לחלק מרכזי מהמאבק ביניהם.

בבית הדין הרבני הגדול נדון הערעור בפני הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי והרב יצחק אושינסקי. הבעל יוצג בידי עו"ד שרון פרילינג, והאישה בידי עו"ד שמואל מורן.

הבעל: מרכז החיים בפורטוגל, הילדה מעולם לא הייתה בישראל

טענתו המרכזית של הבעל הייתה פשוטה לכאורה: חיי המשפחה התנהלו בפורטוגל, ולכן גם פירוק התא המשפחתי צריך להתברר שם.

לדבריו, הצדדים עברו להתגורר בפורטוגל שנים קודם לכן, בתם נולדה שם, התחנכה שם ומעולם לא הייתה בישראל. האישה אף פתחה בפורטוגל הליך הנוגע למשמורת, ובאותה מדינה כבר החלו הליכים מקצועיים ומשפטיים בעניינה של הילדה.

הבעל טען כי בני הזוג אף פעלו לניתוק קשריהם המעשיים מישראל, בין היתר מול הביטוח הלאומי וקופות החולים, וכי בידיו נכסים בפורטוגל. לשיטתו, הזיקה לישראל אינה מספקת עוד כדי להצדיק ניהול של סכסוך משפחתי שלמעשה מתרחש כולו בחו"ל.

לכך נוספה טענה נוספת: בני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים ולא כדת משה וישראל. לפיכך, טען הבעל, אין מקום לאפשר לאישה לכרוך בתביעת הגירושין גם את ענייני הקטינה.

האישה: הקשר לישראל מעולם לא נותק

האישה הציגה תמונה שונה. לטענתה, המעבר לפורטוגל לא נועד לנתק את הקשר לישראל, והשניים נותרו אזרחי ישראל בעלי זיקות ממשיות למדינה.

בין היתר הצביעה האישה על כך שהצדדים ערכו הסכם ממון שאושר בבית המשפט בישראל, וכן על מסמכים שנחתמו לקראת נישואיהם בפורטוגל ובהם התייחסות להחלת הדין הישראלי על מערכת היחסים ביניהם.

עוד נטען כי לבעל נותר נכס בישראל וכי הקשר המשפחתי והמשפטי של בני הזוג למדינה לא נעלם גם לאחר המעבר לחו"ל.

בית הדין הרבני האזורי בתל אביב קיבל את עמדתה וקבע כי בסמכותו לדון בתביעה. ההחלטה ניתנה תחילה בידי ראש אבות בתי הדין בתל אביב, הרב זבדיה כהן, ובהמשך ניתנה מחדש בהרכב מלא. הבעל לא השלים עם ההכרעה ופנה לבית הדין הרבני הגדול.

המבחן המרכזי: עד כמה חזקה הזיקה לישראל

בית הדין הגדול נדרש לפרש את התנאי הקבוע בחוק, שלפיו לבית הדין הרבני סמכות בענייני נישואים וגירושים של יהודים "בישראל" שהם אזרחי המדינה או תושביה.

הבעל ביקש להעניק למונח "בישראל" משמעות מצמצמת, והדגיש את העובדה ששני הצדדים מתגוררים בחו"ל. אלא שבית הדין הפנה לפסיקת בית המשפט העליון, שלפיה אין הכרח בנוכחות פיזית בישראל בכל מקרה, וניתן להסתפק בנסיבות מסוימות בזיקה ממשית ואמיצה למדינה.

במקרה הזה סברו הדיינים כי הרף מתקיים.

בין השיקולים שנלקחו בחשבון: אזרחותם הישראלית של שני בני הזוג, העובדה שגדלו וחיו בישראל, הקשרים שנותרו בארץ, נכס שבבעלות הבעל בישראל, וכן בחירתם של הצדדים להסדיר חלק מענייניהם המשפטיים באמצעות הדין והמערכת המשפטית הישראלית.

בית הדין קבע כי מכלול הנתונים אינו מתיישב עם טענה של ניתוק מוחלט מישראל. לשיטתו, די בזיקות הללו כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין.

נישואים אזרחיים אינם שוללים את סמכות בית הדין

גם העובדה שהנישואים נערכו בטקס אזרחי בפורטוגל לא שינתה את התוצאה.

בית הדין הפנה לפסיקה קודמת של בג"ץ ושל בתי הדין הרבניים, שלפיה בתי הדין מוסמכים לדון בגירושיהם של בני זוג יהודים שנישאו בנישואים אזרחיים. בהתאם לכך נקבע כי בנסיבות המתאימות ניתן לדון גם בעניינים שנכרכו כדין לתביעת הגירושין.

המשמעות במקרה הנוכחי הייתה מרחיקת לכת יותר משאלת הגט עצמו: בית הדין קבע כי סמכותו משתרעת גם על ענייניה של בתם הקטינה.

וכאן הפכה המחלוקת למשמעותית במיוחד.

הילדה נולדה בפורטוגל – אבל האם מבקשת לחזור לישראל

הבת המשותפת נולדה בפורטוגל וחיה בה מאז לידתה. הבעל טען כי אלה בדיוק הנסיבות שבהן יש להשאיר את ההליך במדינה שבה מתנהל מרכז חייה של הילדה ושבה כבר החלו גורמי מקצוע ובית המשפט לעסוק בעניינה.

לשיטתו, גם אם תימצא סמכות פורמלית לבית הדין בישראל, הרי שפורטוגל היא "הפורום הנאות" – כלומר המקום הטבעי והמתאים יותר לבירור הסכסוך.

בית הדין הגדול לא קיבל את הטענה.

הדיינים קבעו כי סמכות משפטית ו"הפורום הנאות" הן שתי שאלות שונות: תחילה יש לברר אם קיימת סמכות, ולאחר מכן אם נכון להפעיל אותה. במקרה הזה נקבע כי התשובה לשתי השאלות חיובית.

בית הדין נתן משקל לכך שהאם מבקשת לשוב לישראל, ולכך שהכרעה שתותיר את הילדה בפורטוגל עלולה להציב אותה בפני בחירה קשה בין חזרה לארץ לבין חיים לצד בתה.

ביקורת חריפה על העמדה שעלתה בפורטוגל

אחד החלקים הבולטים בפסק הדין נוגע לאופן שבו התייחס בית הדין להליך שהתנהל בפורטוגל.

מהחומר שהוצג לפניו התרשם בית הדין כי במסגרת ההליך שם עלתה תפיסה שלילית ביחס לאפשרות לגדל את הקטינה בישראל. הדיינים הסתייגו מכך בחריפות וקבעו כי ערכאה הניגשת מראש לאפשרות המגורים בישראל מתוך תפיסה שלילית עלולה להציב את האם בעמדת נחיתות רק משום שהיא מבקשת לחזור לארץ.

עם זאת, בית הדין הקפיד להבהיר כי עצם הרצון לגדל ילד בישראל אינו מעניק להורה יתרון אוטומטי בסכסוך משמורת. טובת הילדה, נקבע, חייבת להיבחן על בסיס מכלול הנסיבות, לרבות חוות דעת מקצועיות והקשר שלה עם שני הוריה.

אלא שלשיטת הדיינים, פורום שממנו עולה עמדה מוקדמת שלפיה ישראל אינה מקום ראוי לגידול הילדה אינו יכול לקבל עדיפות אוטומטית על פני הערכאות בישראל.

בית הדין אף הדגיש כי אין בסיס לחשש שהערכאות בישראל יעדיפו בהכרח את האם רק בשל רצונה לשוב ארצה. אם חוות הדעת המקצועיות יצביעו על כך שטובת הקטינה להיות במשמורת האב המתגורר בפורטוגל – ניתן יהיה להביא זאת בחשבון גם בהליך בישראל.

ההליך ימשיך בישראל

בסופו של פסק הדין דחה בית הדין הגדול את ערעורו של הבעל.

נקבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בגירושי הצדדים ובענייני בתם הקטינה שנכרכו בתביעת הגירושין, וכי הערכאות בישראל הן הפורום הנאות לניהול ההליך. בהתאם לכך הורה בית הדין כי ההתדיינות בין הצדדים תימשך בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב.

למרות דחיית הערעור, החליט ההרכב שלא לחייב את הבעל בהוצאות משפט, לאחר שקבע כי הערעור העלה שאלות משפטיות כבדות משקל ובעלות חשיבות ולא היה מדובר בהליך סרק. פסק הדין ניתן ביום 19 בפברואר 2025 בידי הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי והרב יצחק אושינסקי.

פסק הדין מדגים עד כמה שאלת הסמכות הופכת מורכבת כאשר משפחה ישראלית מנהלת את חייה ביותר ממדינה אחת. מגורים ממושכים בחו"ל, לידת ילדים במדינה זרה ואפילו פתיחת הליכים משפטיים שם אינם בהכרח מנתקים את הקשר המשפטי לישראל. כאשר נותרת זיקה משמעותית למדינה, וכאשר לצד הגירושים עומדת גם שאלת עתידו של ילד – המקום שבו יתנהל ההליך עשוי להפוך בעצמו לאחת הסוגיות המרכזיות בסכסוך.

לקריאת פסק הדין