מחלוקת משפחתית מורכבת, שהחלה בהסכם גירושין והמשיכה לאחר מות האישה למאבק על זכויות בדירות בשווי משמעותי, הגיעה להכרעה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב־יפו.

במרכז הפרשה ניצבה שאלה בעלת משמעות רחבה להסכמי גירושין: מה דינה של התחייבות רכושית שניתנה במסגרת הסכם גירושין, כאשר ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין אך הגירושין עצמם מעולם לא הושלמו?

הסיפור החל בשנת 2020. בני הזוג, שחיו בנפרד במשך שנים ארוכות, פתחו תיק גירושין משותף. במסגרת הסכם שנערך ביניהם התחייב הבעל להעביר לאישה, ללא תמורה, את מלוא זכויותיו במחצית דירת המגורים המשותפת.

בדיון שנערך במאי אותה שנה בחן בית הדין אם הצדדים מבינים את ההסכם ואת השלכותיו. הבעל הצהיר כי ההסכמה נעשתה מרצונו ואף אמר כי הוא מוותר על זכויותיו ומעניק את מחצית הדירה בהסכמה מלאה. לאחר מכן אישר בית הדין את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.

אלא שהשלב המרכזי בהליך סידור הגט לא הושלם.

למועד הראשון שנקבע לגט הגיע הבעל, אך האישה לא התייצבה. בהמשך נקבעו מועדים נוספים, ובאחד מהם הגיעה האישה אך הבעל לא הופיע. באוקטובר 2020, עוד לפני שניתן הגט, הגיש הבעל בקשה לביטול ההסכם. כמה חודשים לאחר מכן נפטרה האישה, כאשר מבחינה משפטית והלכתית בני הזוג עדיין נשואים.

מה קורה לדירה כשהגירושין לא התרחשו?

מותה של האישה שינה את תמונת המצב. הדירה המשותפת הייתה מצויה בהליך של התחדשות עירונית, והשאלה אם חלקו של הבעל הועבר אליה עוד בחייה הפכה לשאלה בעלת השלכות ישירות על היקף עיזבונה ועל זכויות יורשיה.

בפסק הדין הראשון ישב הרכב בראשות אב בית הדין הרב צבי בירנבאום, ולצדו הרב אריה אוריאל והרב נפתלי הייזלר. הבעל יוצג בידי עו"ד גבריאל ישראלי.

הבעל טען כי אין לראות בהעברת מחצית הדירה מתנה עצמאית שניתנה לאישה ללא תנאי. לשיטתו, מדובר בהתחייבות שנולדה כחלק מהליך הגירושין ונועדה להסדיר את מצבה הכלכלי של האישה לאחר הפרידה. מאחר שהגירושין לא יצאו אל הפועל, לטענתו נשמט הבסיס שעליו נשענה העברת הזכויות.

עוד נטען מטעמו כי הסכם הגירושין כולו היה מותנה, למעשה, בהשלמת הגירושין וכי אין להותיר בתוקף את החלק הרכושי המרכזי שבו כאשר התוצאה שלשמה נערך ההסכם לא התקיימה.

מנגד נטען כי מדובר בהתחייבות ממונית תקפה שאושרה על ידי בית הדין לאחר שהצדדים הצהירו כי הם מבינים את משמעותה. בנוסף הודגש כי הצדדים קיבלו על עצמם את ההתחייבויות בקניין, וכי עצם העובדה שהגט לא סודר אינה מבטלת בהכרח חיובים רכושיים שנקבעו בהסכם.

שתי מילים שקיבלו משמעות מכרעת

בית הדין לא הסתפק בשאלה אם ההסכם אושר כדין, אלא בחן את לשונו המדויקת.

הדיינים הפנו במיוחד לסעיף שעסק בדירה. בעוד שבמרבית חלקי המסמך נעשה שימוש במונח הכללי "הסכם", בסעיף העברת הזכויות נקבע במפורש כי הבעל יעביר את חלקו לאישה "ע"פ הסכם הגירושין".

בית הדין ראה בבחירת המילים הזו אינדיקציה משמעותית לכוונת הצדדים. בפסק הדין הודגש כי הביטוי "הסכם גירושין" הופיע דווקא בהקשר של העברת מחצית הדירה, ומכך הסיק ההרכב כי מדובר בהתחייבות הקשורה ישירות לגירושין ולא בהענקת נכס עצמאית ובלתי מותנית.

לפי ההכרעה, לא כל סעיף בהסכם גירושין תלוי בהכרח בעצם סידור הגט. קיימים חיובים שיכולים לעמוד בפני עצמם, גם אם בסופו של דבר הצדדים אינם מתגרשים. אלא שבכל מקרה יש לבחון מה הייתה מטרת ההתחייבות, כיצד נוסחה ומה היה הקשר בינה לבין הגירושין.

במקרה הנוכחי קבע בית הדין כי העברת מחצית הדירה הייתה חלק מהסדרת היחסים לקראת הפרידה. מכאן הגיע למסקנה כי לאחר שהאישה נפטרה והגירושין כלל לא התקיימו, אין הצדקה לראות בהעברה מתנה שנועדה להגיע בסופו של דבר ליורשיה.

תביעת הבעל התקבלה, והסעיף שהעביר את חלקו בדירה לאישה בוטל. בית הדין קבע כי מחצית הדירה נשארת בבעלות הבעל, ואילו המחצית האחרת שייכת ליורשי המנוחה בהתאם להכרעת בית המשפט בהליך הנוגע לצוואתה.

הפינוי בינוי הכניס את הנכדים לתמונה

אלא שגם בכך הפרשה לא הסתיימה.

במסגרת הליך הפינוי בינוי הפכה הדירה המקורית לשתי דירות, אחת גדולה ואחת קטנה יותר. בצוואתה של האישה, שאושרה בבית המשפט, היא הורתה כי אחת הדירות תועבר לבתה והשנייה לשני נכדיה.

בעקבות ההחלטה שהחזירה לבעל את חלקו בנכס, הוגשה בקשה נוספת באמצעות אפוטרופא לדין שייצגה שני קטינים. הטענה הייתה כי ביטול ההסכם פוגע באופן ממשי בזכויותיהם ובכוונתה של המנוחה לדאוג לעתידם.

בפסק הדין המשלים ישבו הרב אריה אוריאל כיו"ר ההרכב, הרב נפתלי הייזלר והרב בן ציון טופיק. המבקשת יוצגה בידי עו"ד גבריאל מויאל, ואילו הבעל יוצג בידי עו"ד נעמה כהן־ספראי, עו"ד גבריאל ישראלי ועו"ד ירדן מצליח הכהן.

האפוטרופא טענה כי יש לתת משקל משמעותי לטובת הקטינים ולרצונה המפורש של המנוחה להבטיח את עתידם הכלכלי. עוד נטען כי הבעל חי למעשה בנפרד מאשתו במשך שנים ארוכות, וכי אין זה צודק לאפשר לו לחזור בו כעת מהתחייבות שנטל על עצמו במסגרת ההסכם.

בית הדין: טובת הקטינים אינה יוצרת זכות קניינית

גם הפעם בית הדין לא קיבל את הטענות.

הדיינים קבעו כי עקרון טובת הילד, על חשיבותו, אינו יכול ליצור לקטינים בעלות בנכס שמבחינה משפטית לא הפך לחלק מעיזבון המנוחה. לשיטת ההרכב, השאלה אינה מי זקוק יותר לנכס או למי ביקשה המנוחה להוריש אותו, אלא קודם כול האם הזכויות הועברו אליה מלכתחילה.

בית הדין שב והדגיש כי אין לקבוע כלל גורף שלפיו כל הסדר רכושי שנכלל בהסכם גירושין מתבטל אם לא ניתן גט – וגם לא את ההפך. ההכרעה תלויה במהות ההתחייבות ובנסיבות הספציפיות של כל מקרה.

במקרה זה נותרה ההכרעה המקורית על כנה: הדיינים ראו בהעברת מחצית הדירה הסדר שנועד לפצות את האישה במסגרת הפרידה ולהבטיח את מצבה לאחר הגירושין. מאחר שהאישה נפטרה לפני הגירושין, בית הדין קבע כי התכלית הזו לא התממשה, ולכן לא ניתן לראות בהעברה זכות שהתגבשה לטובת יורשיה.

בסופו של דבר נדחתה הבקשה לבטל את פסק הדין הקודם, ובית הדין הורה לצדדים לפעול למימוש חלקו של הבעל בדירות. עוד נקבע כי ניתן יהיה להיעזר בשמאי לצורך חלוקת הזכויות, ככל שיידרש, אך אין צורך במינוי נאמן לניהול הנכס. פסק הדין המשלים ניתן במאי 2026.

הפרשה ממחישה כיצד מחלוקת שנראתה בתחילתה כחלק רגיל מהסדרת גירושין יכולה להפוך, בעקבות אירוע בלתי צפוי, למאבק רכושי וירושתי מורכב. היא גם מדגישה את המשקל הרב שמעניקים בתי הדין לניסוח המדויק של הסכמים: במקרה הזה, השאלה אם העברת הדירה הייתה מתנה עצמאית או חלק אינטגרלי מהגירושין – היא שהכריעה בסופו של דבר את גורלן של זכויות בנכסים משמעותיים.

לקריאת הפסק דין: