במשך שנים הייתה דירת המגורים רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. אלא שכאשר הנישואין הגיעו לסיומם, התברר כי לצד הרישום בטאבו קיים מסמך אחר, שלפיו הבעל זכאי ל־82% מהנכס והאישה ל־18% בלבד.

בית הדין הרבני הגדול בירושלים דחה את ערעורה של האישה וקבע כי בנסיבות המקרה יש לתת תוקף להסכם הפנימי, אף שלא אושר בבית משפט או בבית דין.

פסק הדין ניתן על ידי הדיינים הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו והרב משה אמסלם. המערערת יוצגה בידי עו"ד שי שמחיוב, ואילו המשיב יוצג בידי טו"ר אביחיל צדוק.

רוב הכסף הגיע מהבעל

בני הזוג נישאו בשנת 2006. זמן קצר לפני החתונה הם חתמו על הסכם ממון שאושר בפני נוטריון, ובו נקבע כי נכסים וכספים שהיו בבעלות כל אחד מהם לפני הנישואין לא יאוזנו במקרה של פרידה.

בשנת 2009 רכשו בני הזוג דירה שנרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. במקביל הם חתמו על מסמך נוסף, שלפיו הזכויות בדירה יחולקו בהתאם להשקעה של כל אחד מהם: 82% לבעל ו־18% לאישה.

לטענת הבעל, הוא השקיע ברכישת הדירה 1.38 מיליון שקל מכספים פרטיים שהיו ברשותו לפני הנישואין. האישה לא חלקה על כך שמרבית הכסף הגיע ממנו, אך טענה כי בין הצדדים הייתה גם הסכמה בעל־פה שלפיה חלקה בדירה יגדל ב־2% בכל שנת נישואין.

אלא שהאישה לא הציגה מסמך התומך בטענה זו. במהלך הדיון היא הודתה כי חתמה על ההסכם, אך טענה כי קראה אותו ברפרוף וכי הסעיף בדבר הגדלת חלקה לא נכלל בו.

הרישום בטאבו לא הכריע

בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה קיבל את עמדת הבעל וקבע כי ההסכם המאוחר אינו הסכם ממון חדש, אלא השלמה להסכם הממון המקורי.

לפי בית הדין, מאחר שההסכם הראשון כבר החריג את כספיו הפרטיים של הבעל, המסמך שנחתם בעת רכישת הדירה רק קבע כיצד אותם כספים יתורגמו לזכויות בנכס.

עוד נקבע כי עצם הרישום השווה בטאבו אינו מוכיח שהבעל התכוון להעניק לאישה מחצית מהכספים שהשקיע במתנה. בהתאם לכך נקבע כי הדירה תחולק בשיעור של 82% לבעל ו־18% לאישה.

הסכם נקודתי עשוי להיות תקף גם ללא אישור

בערעור טענה האישה כי המסמך נחתם לאחר הנישואין ולכן היה צורך לאשר אותו בפני ערכאה שיפוטית.

בית הדין הרבני הגדול דחה את הטענה והבחין בין הסכם ממון כולל, המסדיר את כלל יחסי הרכוש בין בני הזוג, לבין הסכם נקודתי הנוגע לנכס מסוים.

הדיינים הסתמכו על פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה במקרים מסוימים ניתן להכיר בהסכם כתוב המחריג נכס מסוים מאיזון המשאבים גם ללא אישור שיפוטי. עם זאת, הודגש כי אין מדובר בכלל אוטומטי וכי כל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו.

במקרה הנוכחי נקבע כי ההסכם לא נועד לקפח את האישה, אלא לשקף את העובדה שרוב הדירה מומן מכספים פרטיים שכבר הוחרגו בהסכם ממון מאושר.

הטענה להסכמה בעל־פה נדחתה

בית הדין דחה גם את טענת האישה שלפיה חלקה בדירה היה אמור לגדול מדי שנה. נקבע כי טענה בעל־פה אינה יכולה לסתור מסמך כתוב שעליו חתמה.

בסופו של דבר נדחה הערעור ללא חיוב בהוצאות. הדירה תחולק בהתאם להסכם: 82% לבעל ו־18% לאישה. פסק הדין ניתן ביום 24 בפברואר 2026.

המשמעות

פסק הדין מבהיר כי רישום שווה בטאבו אינו תמיד סוף פסוק. כאשר קיים הסכם כתוב, מקורות המימון ברורים וההסכמה משתלבת בהסכם ממון קודם שאושר כדין, עשויה הערכאה המשפטית להעדיף את ההסכמה הכלכלית בין הצדדים על פני הרישום הפורמלי.

החלטת בית הדין