הסיפור החל כאשר המנוחה, צעירה ילידת ישראל (1993), שהתה בשווייץ ושמה קץ לחייה. טרם מותה, ערכה צוואה נוטריונית בישראל, שבה ביקשה לשרוף את גופתה בשווייץ ולהעביר את האפר לידי אחיה. כמו כן, היא דרשה איסור פרסום מוחלט על נסיבות מותה.

בני משפחתה באמצעות עו"ד רוני מרטן התנגדו לביצוע הצוואה ופנו לבית הדין הרבני האזורי באריאל, בהרכב של הרב יהודה יאיר בן מנחם, הרב דוד בר שלטון והרב אברהם דב זרביב שטיפל בבקשה במעמד דחוף. בית הדין קבע כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה, שכן סבלה מקשיים נפשיים משמעותיים שהשפיעו על שיקול דעתה. בהתאם לכך, הורה על ביטול הצוואה, כולל הוראתה לשריפת הגופה, והמליץ להטיס את גופתה לישראל לקבורה יהודית.

בית הדין ציין כי מסמך הצוואה עצמו היה חסר בהירות, שכן לא נכתב בו מי אמור לממן את שריפת הגופה וכיצד יש לבצע זאת. כמו כן, בני המשפחה התנגדו לכך מכל וכל, וציינו כי המנוחה הייתה במצוקה כלכלית, כך שלא הותירה משאבים למימוש הוראתה.

ערעור הפרקליטות: "אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בגופה"

בעקבות פסק הדין, היועצת המשפטית לממשלה באמצעות ע"י עוה"ד רות גורדין ואיילת עומר ליפשיץ, הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בפני הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז-אילוז, הרב צבי בן יעקב בטענה שאין לבית הדין סמכות לדון בנושא כלל. הפרקליטות טענה כי גופה אינה רכוש ולכן אינה חלק מהעיזבון שעליו חל חוק הירושה, המעניק לבית הדין סמכות לדון בצוואות. לטענתה, בית הדין חרג מסמכותו בכך שקבע שהצוואה בטלה והתערב בגורל הגופה.

עוד טענה הפרקליטות כי אם המנוחה הייתה מודעת לכך שהליך כזה יתנהל בבית דין רבני, ייתכן שהייתה פונה למסלול אחר. בנוסף, נציגי המדינה ציינו כי העברת הגופה לישראל מחייבת אישור קונסולרי, שלא ניתן ללא צו שיפוטי מחייב.

הפרקליטות הסתמכה על פסקי דין קודמים, בהם נקבע כי יש לכבד את רצון המת, גם כאשר בני המשפחה מתנגדים לו. בפסקי דין אחרים, כגון במקרה שבו אדם ביקש להשליך את גופתו לים, בית המשפט העליון קבע כי יש לכבד את הצוואה. לפיכך, הפרקליטות טענה כי בית הדין היה צריך לאפשר קיום הצוואה או להפנות את הסוגיה לערכאה האזרחית המתאימה.

פסיקת בית הדין הרבני הגדול: דחיית הערעור וביקורת נוקבת על הפרקליטות

בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור של הפרקליטות, תוך שהוא מבקר במילים חריפות את עמדת המדינה. הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז-אילוז והרב צבי בן יעקב קבעו כי:

1. בית הדין הרבני מוסמך לדון בנושא הצוואה – גם כאשר מדובר בהחלטות שאינן ממוניות, כל עוד יש הסכמה מצד היורשים.
2. המנוחה לא הייתה כשירה משפטית לערוך צוואה כזו, בשל מצבה הנפשי הקשה.
3. אין חובה חוקית או מוסרית על בני המשפחה לממש את הצוואה – אף אם הייתה כשירה.
4. המדינה אינה יכולה לכפות על בני המשפחה את ביצוע הצוואה – ומכיוון שהם מסרבים לממן את שריפת הגופה, ההוראה אינה ישימה.
5. נציגי המדינה נמנעו מלקחת אחריות – הפרקליטות לא הציעה דרך לממן ולבצע את שריפת הגופה, אלא רק ערערה על סמכות בית הדין.

ביקורת חריפה על הפרקליטות
בפסק הדין צוין במפורש כי הפרקליטות אינה מייצגת את רצון המנוחה אלא מתעקשת על עקרון תאורטי של סמכות, ללא נכונות לפעול למימוש הצוואה. הדיינים תהו מדוע המדינה כה מתעקשת לפעול בניגוד גמור לרצון המשפחה, כאשר אין לה אינטרס ישיר בנושא.

עוד מתחו הדיינים ביקורת על כך שהפרקליטות מעלה טענות רק לאחר שההליך התקדם בבית הדין הרבני, במקום להציג עמדה קונקרטית מראש. הדיינים הבהירו כי המשפט העברי מייחס חשיבות עליונה לקבורת המת, ועמדת המדינה פוגעת בזכות זו.

המשמעות המשפטית: האם בתי הדין הרבניים מרחיבים את סמכותם?

החלטת בית הדין מעוררת תקדים משפטי משמעותי, שכן היא מרחיבה את פרשנות סמכותו לדיון בצוואות גם לעניינים לא-ממוניים. בית המשפט העליון כבר פסק בעבר כי יש לכבד את רצון הנפטר, אך כעת, בפסיקה זו, נקבע כי יש לבחון גם את כשרות המצווה ומידת היתכנות הצוואה.

פסק הדין שולח מסר ברור לפרקליטות ולמערכת המשפט: בתי הדין הרבניים לא יימנעו מהכרעה בנושאים שהם רואים עצמם מוסמכים בהם, גם כאשר מדובר בנושאים רגישים כמו גופות נפטרים וצוואות חריגות.

סיכום: נצחון לבית הדין, הפסד לפרקליטות

פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מסיים פרק דרמטי בסוגיה מורכבת. בני משפחת המנוחה רשאים כעת להביא את יקירתם לקבורה בישראל, ללא התערבות המדינה.

הפרשה הזו מציפה שאלות מהותיות על סמכויות בתי הדין הרבניים, על האופן שבו המדינה מתייחסת לרצון המת, ועל גבולות ההתערבות של הפרקליטות בהחלטות משפחתיות ואישיות.

האם הפרקליטות תערער לבית המשפט העליון? האם אנו עומדים בפני פסק דין תקדימי שיקבע כי בתי הדין הרבניים יכולים להכריע גם בנושאים שאינם ירושתיים? ימים יגידו.

להורדת פסק הדין

צוואה לשריפת גופת המצווה – בית הדין הגדול – 1447260-1