עורך הדין ייצג את הלקוח בהליך בפני הביטוח הלאומי וכן בתביעת נזיקין כנגד מעסיקו. נחתם הסכם שכר טרחה בין הצדדים בו נקבע בין היתר, כי עוה"ד זכאי לקבל מאת הלקוח חלק מכל סכום שיתקבל לתיק וכן כל סכום שבית המשפט יפסוק כשכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. בסופו של דבר השיג עורך הדין עבור הלקוח פיצוי על סך 193,500 ₪ בסום גלובלי ללא רכיבי תשלום.

הכספים הגיעו לידי עורך הדין, אשר בסמוך לאחר מכן הודיע ללקוח, כי הוא ניכה בגין שכר טרחתו את הכספים בהתאם להסכם שכ"ט, את הייתרה הוא העביר ללקוח.

הלקוח כתב לעורך הדין שחרף הסכם שכר הטרחה הוא מתנגד לניכוי שנעשה מהכספים שהתקבלו, והוא דורש לקבל את כל הכספים שהתקבלו בעינינו לידיו. או לפחות את מחצית שכר הטרחה. עורך הדין סרב לכך, נטל את הכספים שמגיעים לו ע"פ הסכם שכר הטרחה, ללא הגשת כל תביעה כנגד הלקוח חרף סעיף 88  שקובע כך:

"להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור".

בית הדין המשמעתי המחוזי נדרש לסוגיה לאחר תלונה שהוגשה ע"י הלקוח וקבע, כי בהתאם להסכם שכר הטרחה זכאי היה עוה"ד לנכות את מלוא שכר הטרחה אותו ניכה נוכח מסקנתו זו קבע בית הדין המחוזי, כי הלקוח לא הפר את הוראת כלל 40 כללים, ומצא לזכותו. בית הדין המחוזי אף נדרש להוראת סעיף 88 לחוק, וקבע שפעולה בניגוד להוראה זו אינה מהווה עבירת משמעת, וממילא הוראת סעיף זה לא נזכרה בכתב הקובלנה.

בערעור שהוגש בית הדין הארצי אימץ את קביעת בית הדין המחוזי, אך זאת בהבדל אחד. לשיטת בית הדין הארצי, פעולה בניגוד להוראת סעיף 88 לחוק דווקא מהווה עבירת משמעת. ברם, היות והוראת חוק זו לא צוינה בכתב קובלנה, אין מקום להרשיע את עוה"ד בעבירה זו (סעיף 43 לפסק הדין).

ועדת האתיקה של מחוז תל אביב לא קיבלה את האמור בשתי הערכאות הקודמות, והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, באמצעות עו"ד רמי דין פרקליט ועדת האתיקה, וטענה  ששגו הערכאות קמא בפסיקתן. לשיטתה, זכות עורך הדין לנכות או לעכב בידיו סכום כסף שקיבל עבור לקוחו – עת הלקוח דורש מעורך הדין בכתב, תוך זמן סביר לקבל לידיו סכום זה – מותנית בהגשת תביעה לשכר הטרחה בתוך שלושה חודשים ממועד הדרישה. חובה זו של עורך הדין אינה נסוגה אף כאשר קיים בין עורך הדין ללקוח הסכם שכר טרחה בכתב, המזכה את עורך הדין בשכר טרחה כדי הסכום אותו מחזיק עורך הדין עבור הלקוח. כמו כן אין החובה נסוגה אף כאשר עורך הדין סבור באמת ובתמים, כי חוב שכר הטרחה אותו חב לו הלקוח, בהתאם להסכם שכר הטרחה, אינו נופל מהסכום אותו קיבל עורך הדין עבור הלקוח. ועדת האתיקה אף טענה, כי הפרת הוראת סעיף 88 לחוק מהווה עבירת משמעת, והיה מקום להרשיע את עוה"ד חרף מחדלו לפרט הוראה זו בכתב הקובלנה.

עורך הדין  חוזר על עמדתו, לפיה העובדות המפורטות בכתב הקובלנה כלל אינן מקימות עבירת משמעת. וטען שהלקוח היה מודע היטב להוראות הסכם שכר הטרחה המזכות אותו במלוא הסכום אותו ניכה מכספי הלקוח. לטענת עוה"ד, הלקוח אישר את זכאות לשכר הטרחה כאמור בסמוך למועד כריתת הסכם הפשרה. וכן כי אף אם יימצא שפעל בניגוד להוראת סעיף 88 לחוק הרי, שאין מקום להרשיעו, עת סעיף זה לא נזכר בכתב הקובלנה ולפיכך לא ניתנה למשיב הזדמנות נאותה להתגונן.

כאמור בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט נמרוד פלקס, הפך את ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות, וקבע שעוה"ד  עיכב בידיו חלק מכספו של הלקוח, נוכח טענתו בדבר חוב שכר טרחה כלפיו. עוה"ד היה מודע לכך שהלקוח דורש ממנו בכתב את הסכום האמור. מכך נלמד מחליט השופט, שאין בפנינו ניכוי על פי הסכם – שהרי הלקוח הביע במפורש ובכתב את אי הסכמתו לניכוי. אין בפנינו אף עיכוב על פי דין, שכן כאמור, הדין החל על נסיבות כגון דא הוא הוראת סעיף 88 לחוק. הוראה אשר לשם הקמת זכות עיכבון על פיה, לתקופה העולה על שלושה חודשים, על עורך הדין היה להגיש תביעה לשכר טרחתו.

בפסק הדין בית המשפט קבע הלכה, שבכל סכסוך בין עו"ד ללקוח, יש להגיש תביעה לבית משפט. גם במידה ויש שכר טרחה.