מעשה שהיה כך היה. אדם קבר את שני ילדיו לפני עשרות שנים בבת העלמין הישן בעכו, אך חלקות הקבר של המנוחים אבדו. למרות ניסיונות רבים לאתר את הקברים, וחרף העובדה שבני המשפחה לא פקדו את בית העלמין במשך שנים לא מעטות, בית המשפט מצא לנכון לפסוק לטובת האב פיצויים בסך 200,000 ₪. יודגש כי האב נפטר במהלך הדיונים המשפטיים ויורשיו נכנסו בנעליו.

בית המשפט מתח ביקורת חריפה על המועצה הדתית עכו, וזאת משום שהאחרונה לא מילאה אחר חובתה המוחלטת לערוך רישום של הנפטרים וחלקות הקבר בבית העלמין. טענותיה של המועצה הדתית בדבר העדר מצבות או אי פקידת הקברים במשך שנים על ידי בני המשפחה, נדחו לחלוטין.

"שאלת האחריות של הנתבעת (המועצה הדתית עכו) כלפי התובעים, לעניין שירותי הקבורה עליהם היא ממונה, לרבות רישום מדויק של חלוקת הקברים, כבר נדונה בעבר", כתב כב' השופט ערן נווה בפסק הדין, "הנתבעת, כרשות ציבורית, חבה חובת זהירות כלפי הנפטרים ומשפחותיהם בכלל, וחובה קונקרטית כלפי התובעים, בפרט". השופט הוסיף כי אין לקבל את ניסיונה של המועצה הדתית לגלגל את האחריות לפתחם של התובעים "בצורה כזו או אחרת".

לא הפעם הראשונה, 100,000 ₪ בעקבות אובדן קבר

למרות שמדובר בפרשה כאובה וקשה, מפתיע לגלות שאין זו הפעם הראשונה שבה בתי המשפט בישראל נאלצים להתמודד עם תביעות מסוג זה. למעשה, בשנים האחרונות ניתנו בבתי המשפט פסקי דין מפורסמים נוספים אשר קבעו פיצויים כנגד אובדן קברים.

בפברואר 2015, בית המשפט השלום בקריות פסק פיצויים בסך 100,000 ₪ עבור אם שכולה אשר הגיעה לפקוד את קבר בנה שנטמן בבית העלמין בעכו לפני כ-50 שנה, וגילתה לצערה שחלקת הקבר נעלמה. בכתב התביעה נטען כי כאשר האם קברה את הבן היא העמידה מעל קברו מצבה, אך בשל נסיבות אישיות לא ביקרה בבית העלמין במרוצת השנים. האם טענה כי כאשר היא נחשפה לשמועות אודות "קברים שנעלמו" בבית העלמין בעכו, היא החליטה לבוא ולפקוד את קבר הבן.

המועצה הדתית טענה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ואף ציינה כי בניגוד לעדות האם היא לא הקימה מצבה לקבר ועל כן יש לגלגל לפתחה אשם תורם. כלומר, לקבוע שחלק ניכר מהאשמה לאובדן הקבר רובצת לפתחה של התובעת. בית המשפט לא קיבל את הטענות הללו.

"באין אם קיימת מצבה על הקבר ובין אם לא קיימת כזו, זה בדיוק תפקידה של הנתבעת לרשום באופן מדויק את מקום הקבר, למפות את מקומו המדויק, ולשמור את המידע אודות הקבר בכל זמן נתון", כתב השופט דאוד מאזן בפסק הדין, "הנתבעת חייבת להחזיק ספר נפטרים שיש בו רישום מדויק של פרטי הנקברים לפי סדר, עליה להחזיק מפות מסודרות של שטח העלמין, כדי שבכל רגע נתון ניתן יהיה לקבוע מיקום כל קבר וקבר". השופט הדגיש כי תפקידה של המועצה הדתית אינו בא לכדי מיצוי בהליך הקבורה.

"מעשה רשלני מובהק"

במקרה נוסף, אשר נדון ביוני 2012, בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על ידי המועצה הדתית עכו באשר לפיצויים בסך 150,000 ₪ בהם היא חויבה לאחר שקברי שני ילדים אבדו בבית העלמין הישן. גם כאן, ההורים התובעים טענו כי הם זכאים לפיצויים למרות שלא פקדו את קברי ילדיהם במשך עשרות שנים (הילדים נפטרו כ-40 שנה לפני הגשת התביעה).

החיפוש אחר הקברים נעשה לאחר פרסום פרשיות אחרות הנוגעות לבית העלמין הספציפי. בית המשפט העליון קבע נחרצות כי התנהלותה של המועצה הדתית עלתה כדי "מעשה רשלני מובהק של רשות ציבורית". הודגש כמובן שאין לגלגל את האחריות לאובדן הקברים לפתחם של ההורים וחובה על המועצה הדתית לנהל "מעקב שוטף" אחר הקברים ולשמור עליהם.

לסיכום,

אין כל צורך להכביר במילים אודות הכאב, הסבל, היגון ועוגמת הנפש אשר עלולים להיות מנת חלקם של קרובים שאינם יכולים לפקוד קברי יקיריהם. פסקי הדין אשר ניתנו על ידי הערכאות השונות מכירים באחריותה המלאה והמוחלטת של מועצה דתית לפקח על בתי העלמין שתחת אחריותה. זאת, גם אם הקברים לא נפקדו במשך עשרות שנים ואפילו אם כלל לא הותקנו להם מצבות.