בפסק דין חריג שמטלטל את אמות הסיפים של מנגנוני האכיפה העירוניים, קבע לאחרונה בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כי משה חרירי, תושב העיר שהואשם בביצוע עבירת תכנון ובנייה – לא עבר על החוק לבדו. למעשה, לא רק שהוא אינו העבריין היחיד בבניין, אלא שהוא היחיד שהובא לדין – בניגוד מוחלט לעקרונות יסוד של צדק שוויוני.

הנאשם, משה חרירי, עמד לדין לאחר שנטען נגדו כי סגר את מרפסת דירתו ברחוב יעקב טהון בירושלים באמצעות חלונות אלומיניום וגג קל, וזאת ללא היתר בנייה כדין. לפי כתב האישום, החריגה התקיימה במשך חמש שנים לפחות, מאז 2018 ועד 2023. אך חרירי לא הכחיש את קיום המבנה – הוא טען בעקביות כי רכש את הדירה כשהמרפסת כבר הייתה סגורה, ובעיקר: כי עבירות דומות ואף חמורות יותר מתקיימות בכל שאר הבניין – אך רק נגדו הוגש כתב אישום.

והוא לא הסתפק בטענות כלליות: חרירי הגיש לבית המשפט מסמכים, תמונות, תכתובות, ותיעוד מדויק של תלונות שהעביר לעיריית ירושלים במשך יותר מעשור – החל משנת 2013, דרך 2021, ועד סמוך להגשת האישום. הוא אף פירט כתובת, סוג הבינוי, ושמות הדיירים שביצעו עבירות בנייה כמעט זהות, אם לא בוטות יותר.

השופטת יהודית דורי דסטון בחנה את כלל הראיות – והגיעה למסקנה נחרצת: מדובר באכיפה בררנית מובהקת. "הגשת כתבי אישום על דרך של איפה ואיפה פוגמת בתחושת הצדק וההגינות, וממילא פוגעת באמון הציבור ברשויות האכיפה", כתבה בהכרעת הדין. בהמשך קבעה כי מדובר במקרה ברור שבו הופעל שיקול דעת אכיפתי תוך הפליה בין שווים – בניגוד להוראות הדין, הפסיקה ולהיגיון בסיסי של מנהל תקין.

לאורך כל ההליך ניסתה העירייה לטעון כי חרירי "לא הגיש את תלונותיו בערוצים המקובלים", כלומר, לא פנה למוקד 106 אלא ליועץ המשפטי של העירייה, ולמחלקות מקצועיות. אך בית המשפט לא קיבל טענה זו: ראשית, משום שהוכח שהתלונות הגיעו ליעדן ונפתחו תיקי פיקוח בגינן. שנית, משום שכאשר מדובר בעבירות בניה גלויות לעין כל – אין לרשות תירוץ של חוסר ידיעה.

וכאן מתחילה המורכבות. השופטת ביקשה להבין כיצד ייתכן שדווקא הדירה של חרירי זכתה לטיפול, בזמן שדירות סמוכות, בהן קיימות חריגות נראות לעין – לא זכו לבדיקה, לא לביקור, ולא לכתב אישום. גם כאן, לתשובות העירייה לא היה משקל רב: המפקחת מטעם העירייה הודתה כי אינה זוכרת את התלונות, לא ראתה את העבירות האחרות, ואף הוסיפה כי ייתכן שתלונות חרירי "נפלו בין הכיסאות".

התובע העירוני אף הגדיל לעשות והודה בפני בית המשפט: "לאחר הגשת התלונה – לא רואים שנעשה דבר עד כה. יכול להיות שהיו תלונות נוספות והן נפלו בין הכיסאות". השופטת לא נשארה אדישה: "הדעת אינה סובלת מצב שבו מוגש כתב אישום כנגד דייר אחד בלבד, כאשר ניתן להבחין בקלות בקיומן של עבירות בנייה נוספות באותו בנין, אשר מהן מעלימה המאשימה עין".

בפסק הדין צוטטו פסיקות רבות של בית המשפט העליון בנוגע לדוקטרינת "ההגנה מן הצדק" – ובפרט לעקרון האכיפה השוויונית. בית המשפט חידד את הכללים: כדי להוכיח אכיפה בררנית, על נאשם להראות שקבוצת השוויון – כלומר, שאר האנשים שנמצאים באותו מצב עובדתית – זכו ליחס מקל יותר, ללא הצדקה עניינית. עוד נקבע כי אכיפה חלקית עשויה להיות לגיטימית כאשר היא נובעת ממחסור במשאבים – אך כאשר ההפליה היא סלקטיבית, מכוונת, ומתמשכת – היא חוצה את הקווים.

על כן, בית המשפט הכריע כי יש לזכות את חרירי מהאישום כולו. לא מחמת חוסר ראיות, לא מחמת טעות בזיהוי – אלא בשל עיוות צדק מהותי שנפל בהתנהלות התביעה העירונית.

ההשלכות של פסק הדין הזה רחבות בהרבה מהמקרה הפרטי של חרירי. למעשה, מדובר במסר חד וברור לעיריות, מועצות ורשויות תכנון ברחבי הארץ: לא ניתן להפעיל את סמכויות האכיפה הפלילית באורח סלקטיבי, לפי שיקולים זרים, פוליטיים, או פרסונליים. אם החוק נאכף – הוא נאכף על כולם. אם ישנה מדיניות מקלה – היא חייבת להיות סדורה, שקופה ועניינית. רשות מינהלית אינה חופשית לבחור נגד מי "לרדת" וממי להתעלם, תוך פגיעה בתחושת הביטחון המשפטי של הציבור.

בעוד שבתחום האזרחי והמינהלי נהוג להחיל גישה של "מידתיות" ושיקול דעת רחב, דווקא בתחום האכיפה הפלילית – הכללים חדים וברורים. עבירה פלילית איננה עניין למיקוח שכונתי. לא ייתכן שדייר אחד יישא בנטל החוק, בעוד ששכניו ממשיכים להרחיב, לשפץ ולהפר את חוקי הבנייה, מבלי שמישהו יטרח לעצור אותם – גם כאשר הראיות מונחות על שולחן הרשות.

האם מדובר בתקדים שיחייב שינוי מדיניות? לא ברור. אך אין ספק כי לאחר פסק דין זה, עיריות ורשויות מקומיות יידרשו לחשוב פעמיים לפני נקיטת הליכים סלקטיביים. גם ברמה המשפטית, הסוגיה עשויה לעורר גל של בקשות לזיכוי בעבירות תכנון ובנייה, שיתבססו על פערי אכיפה בלתי מוסברים.

לסיום, בית המשפט אף רמז כי אם הרשויות לא ינקטו בגישה שוויונית, ייתכן שיוכרעו תיקים נוספים באופן דומה. הציבור, כך מסתבר, מצפה לשלטון חוק – אך בעיקר, לשלטון צדק.

תו"ב 2072-12-23 מדינת ישראל נ' חרירי, לפני כבוד השופטת יהודית דורי דסטון , בעניין: מדינת ישראל  ב"כ עו"ד מתן אלימלך